לכל איש יש שם דיגיטלי

התיעוד הדיגיטלי מהווה בשנים האחרונות חלק בלתי נפרד ממפעל הנצחת השואה, ביד ושם ובמקומות אחרים ● העובדה שניצולי השואה הולכים ומתמעטים מעלה את החשיבות שלו ולמרות ההצלחות, אם הממשלה לא תעזור יותר, הוא עלול להיראות חיוור ומביש

המשימה: הנצחה וירטואלית. אילוסטרציה: אימג'בנק

יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שבו אומה שלמה "מצלמת" את עברה, חושפת אותו לעיני כל, מתוך ידיעה והבנה שהעבר הוא חלק בלתי נפרד מההווה ומהעתיד שלה. בשנים האחרונות אנחנו עושים זאת בצורה הרבה יותר מוחצנת ומתוקשרת, שמרחיבה את זיכרון השואה ומביאה תוצאות שלעולם לא היינו מגיעים אליהם. זה נעשה יותר ויותר במימד הדיגיטלי, הווירטואלי.

מדובר במפעל שלם שעוסקים בו גופים שונים של תיעוד השואה ברשת. מפעל זה קיבל תאוצה אדירה בסוף המאה הקודמת ומאז תחילת המאה הנוכחית, בזכות האינטרנט, שאפשר הנגשה וחשיפת מידע על קרבנות השואה ועל מעשי הזוועה, כמו גם איתור ניצולים ואיחוד בין קרובי משפחה שלא ראו זה את זה מאז אותם ימים ארורים. מדובר במפעל חשוב, על אחת כמה וכמה מאחר שבדרך הטבע, בעוד כמה שנים כבר לא יהיו ניצולים שיספרו על הזוועות.

ככל שהשנים מתקדמות מתרבים הכלים הדיגיטליים, מערכות המידע, התקשורת והרשתות החברתיות. כל אלה מכילים, ביחד ולחוד, ים ענק של מידע שמאפשר חקר, איסוף מידע והנגשתו ובעיקר אחסונו על פלטפורמות שיהיו זמינות לדורות הבאים.

במלאכה הקדושה הזו עוסקים במשך כל השנה צוותים של אנשי מקצוע, מגובים באנשי טכנולוגיה ומערכות מידע, במוסדות שונים, כאשר בולט בהם יד ושם. למרבה הצער, סדר היום הציבורי, הפוליטי והחברתי שלנו כל כך עמוס, צפוף וטעון, ולכן אנחנו מעלים את הפעילות הזו על נס רק פעם בשנה.

המספרים מרשימים ומרגש שוב ושוב לצטט אותם. המרכז הלאומי לסריקה ולגיבוי דיגיטלי של יד ושם סרק עד כה יותר משני מיליון מסמכים שקשורים לשואה וקיבל עוד 1.5 מיליון. חלק מאותם מסמכים הגיעו מארכיוני שואה אחרים שפועלים בישראל ובעולם, שהמרכז ביד ושם פועל לרכז את המידע גם מהם. יד ושם משמש כארכיון הראשי של כל ארכיוני השואה בתפוצות. אנשיו עוסקים בביצוע פרויקטי תיעוד והקמת מוזיאונים להנצחת השואה ברחבי העולם – פרויקט חשוב בפני עצמו, במסגרת המאבק נגד כל אלה שמנסים להכחיש את השואה.

הטכנולוגיה, המתפתחת בקצב מהיר, מסייעת לזרז מאוד את קצב איתור שמות קורבנות השואה, לתת נופך מתועד לשורה שכתבה זלדה, "לכל איש יש שם". עד כה הצליחו לאסוף ביד ושם פרטים של יותר משני שליש מקורבנות השואה – כ-4.3 מיליון נרצחים ונרצחות. הנתון המעניין והמרגש הוא שיותר ממחצית הנתונים הללו הגיעו בזכות האינטרנט.

הנגישות למדיה הדיגיטלית אף מביאה לכניסות רבות לאתר של יד ושם, מרחבי העולם. על פי הפרסומים, בשנה האחרונה נרשמו יותר מ-1.3 מיליון כניסות לאתרים של המוסד להנצחת השואה בשפות השונות ו-8.1 מיליון צפיות בערוצי היו-טיוב (YouTube) שלו. יותר מ-25 אלף איש עשו לייק לדף הפייסבוק (Facebook) של יד ושם ולמעלה מ-7,000 איש עוקבים אחרי חשבון הטוויטר (Twitter) שהוא מפעיל. על כל המלאכה הזו מנצח מיכאל ליבר, שהתראיין לאנשים ומחשבים לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

"הפקידים מנסים להכשיל"
יד ושם אינו הגוף היחיד שעוסק בהנצחת השואה. לפני חמש שנים הצטרף עודד ברידא, לשעבר בכיר ב-HP, לבית טרזין. הוא החליט להמיר את הקריירה שלו בהיי-טק בהנצחת יהדות טרזין, שמשפחתו נמנית על קרבנותיה וניצוליה. ברידא השקיע ומשקיע מאז מאמצים רבים להגביר את החשיפה של ההיסטוריה של יהדות זו. כאיש מחשבים הוא הבין את התרומה המרכזית של מערכות המידע להצלחת המשימה.

"היינו חייבים לבצע מודרניזציה של התשתיות, במיוחד בנושא המיחשוב", כתב ברידא בבטאון בית טרזין. "הרחבנו את שטחי האיחסון עבור הדיגיטציה של כל הסרטים הוותיקים והכנסנו מערכות מיחשוב המטפלות בביקורי המוסדות החינוכיים, ברשימת הספרים והכותרים ועוד. ביצענו גם דיגיטציה לארכיון, כדי שיהיה נגיש לכולם".

הוא ציין כי העובדה שהמדינה החליטה להכיר במוזיאון בית טרזין כמוזיאון רשמי תבטיח תמיכה מסוימת מהממשלה, שלמרבה הפלא כלל לא ניתנה עד כה. ברידא מתאר מסע ייסורים של מאבקים מול גורמי ממשלה, ובמיוחד הוא כועס על משרד החינוך. "דומה שחלק מפקידיו ממש יוצאים מגדרם למנוע תמיכה של המשרד בנו. במקום זאת משקיעים הון עתק במשלחות נוער לפולין ואין להם כסף לממן את בית טרזין הקרוב", כתב.

גם בבית טרזין, כמו ביד ושם ובמוזיאונים אחרים, תעשיית ה-IT בישראל מעורבת מאוד בפרויקטי ההנצחה. ברידא ציין כי הקמת דף הפייסבוק של בית טרזין ופיתוח האפליקציה שלו, שניתנת להורדה באנדרואיד (Android) וב-AppStore, נעשו בעזרת קונדואיט.

חבל מאוד שגם כאן הקהילה, המתנדבים והעמותות השונות ממלאים במידה מסוימת את תפקידה של המדינה. התמיכה הממשלתית-ציבורית בגופים כמו אלה מעולם לא הייתה דומיננטית. השאלה הזו היא אקוטית, כי הגופים האלה עובדים על זמן שאול. הטכנולוגיה, ככל שתהיה מתקדמת, לא תוכל למלא את המשימה שלה ללא תיעוד אישי עם הניצולים שעדיין חיים איתנו.

על פי נתונים שפורסמו הבוקר (א') נותרו בישראל 190 אלף ניצולי שואה, גילם הממוצע הוא 85 ומדי חודש מתים 1,000 איש מהם. תמונת שעון העצר ברורה לחלוטין ואם גורמי ממסד וממשל לא יתעשתו, בעוד 10 שנים שום טכנולוגיה כבר לא תעזור, כי לא יהיה את מי לתעד.  התיעוד הלאומי שלנו בכל מה שקשור לשואה ייראה חיוור ומביש.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים