לשתף זה לפעמים להרוג

ההתאבדות של המנהל הבכיר ברשות האוכלוסין מעלה את הדחיפות בטיפול באלימות ברשת, כדי למנוע את האסון הבא

צריך למצוא את דרך המלך - גם לאפשר את חופש הביטוי וגם למנוע את השיסוי. צילום אילוסטרציה: BigStock

מותו הטראגי של אריאל רוניס, המנהל הבכיר ברשות האוכלוסין ולשעבר איש השב"כ, ששם קץ לחייו עקב (ככל הנראה) השמצות אישיות ברשת, היא עוד סימפטום של תופעת האלימות והבריונות ששוטפת את הרשתות החברתיות. בדרך כלל היא נשארת במרחב הקיברנטי, אבל יש פעמים, כמו זו, בהן היא מתורגמת למעשה פיזי.

למרבה הצער, פרשת ההתאבדות של אותו בכיר אינה הראשונה וכנראה אינה האחרונה. אולם, היא צברה תהודה הרבה יותר גדולה מפרשות אחרות, בגלל המקרה שבעקבותיו הועלה לפוסט שאחריו באה ההתאבדות. מדובר בפוסט בו אזרחית שחומת עור שהגיעה למשרד ממשלתי כדי לקבל שירות נתקלה, לטענתה, בגזענות. היכולת של האזרח הקטן או הצרכן חסר האמצעים להתלונן על שירות גרוע או יחס משפיל היא תמצית הכוח שהרשת החברתית העניקה לנו, בני האדם הפשוטים.

לרוב תלונות כאלה, שלא פעם מנוסחות בצורה הרבה יותר ברוטאלית מאשר אותו פוסט קטלני, מסייעות לפתור את הבעיה. חברות, ארגונים ומוסדות רגישים מאוד לאפקט הפייסבוק (Facebook). הם מעסיקים צוותים מיומנים של מומחי רשת, שעוקבים אחרי כל מילה שנאמרת על הארגון ובדרך כלל יודעים לטפל בזה בטרם הוויראליות עושה בו שמות.

מנגנונים כאלה לא קיימים במשרדי ממשלה ואם הם קיימים, הם לא יעילים. אותו מנהל בכיר מצא את עצמו בודד במערכה שכללה גל השמצות אישיות נגדו, שפגעו בו מאוד ורמסו את כבודו. לא אותו פוסט הכריע אותו וגרם לו לעשות את המעשה הקיצוני אלא גל השיתופים של אלפי גולשים, שקראו את הפוסט והחליטו "לתרום" את תרומתם כדי להכפיש את שמו של אותו מנהל.

הם לא מכירים אותו ולא היו באירוע שהרגיז את הגולשת, הם לא שמעו את הצד שלו, לא המתינו לתגובתו, לחצו את אצבעם קלה על כפתור ה-Share, והמהדרין הוסיפו לכך את דעתם המלומדת.

המשתפים, מן הסתם, לא היו מודעים לכך שרוניס עומד להתאבד לאחר פרסום הפוסט וקרוב לוודאי שלא רצו לפגוע בו. הם עשו זאת מפני שבכללים הבלתי כתובים של חוקי הרשת, לעשות Like ולשתף קבצים זה סוג של מחווה לגולש שפרסם את התוכן. הם עשו זאת מתוך הזדהות עם המקרה, על רקע הגל העכור ששוטף את המדינה.

זהירות, תביעות דיבה!

הפתרון לבעיה צריך להיות משולב: הסברה, חינוך והגברת מודעות לצד בחינה משפטית של הנושא. נתחיל דווקא בצד המשפטי:

לשכת עורכי הדין פרסמה לא מכבר חוות דעת שנכתבה על ידי משרד עו"ד אלון ארז, המתמחה בתביעות דיבה ברשת. חוות הדעת קובעת כי החוק בישראל מאפשר הגשת תביעות דיבה על פרסומים ברשת ומי שמפרסם עלול להיחשף לתביעה אזרחית או פלילית, שדינה עד שנת מאסר.

"למעשה, שיתוף בכל צורה שהיא (והקלקת 'Like' – גם היא שיתוף שאליו נחשפים אנשים נוספים) יכול להוות מעשה של הפצת לשון הרע. גם למפיץ לשון הרע ניתנת האפשרות לטעון שמדובר באמת או שהפרסום נעשה בתום לב", כתב עו"ד ארז. כלומר, אם אתם משתפים פוסטים עם השמצות (תופעת ה-Shaming), אתם למעשה שותפים לביצוען ודעו כי אתם חשופים לתביעה, שתעלה לכם לא מעט כסף.

עו"ד ארז ציין כי עד כמה שזה ייראה מוזר, יש אנשים שתופסים את הפעילות בפייסבוק כפעילות פרטית, שנחשפת כביכול לחברים ולבני משפחה, אבל לא זו המציאות, כמובן. גם הגנת תום הלב, בטענה כי המשתף לא היה מודע לעוצמת הפרסום, תהיה קשה להוכחה והגנה. לכן, העצה המובנת מאליה היא: תיזהרו.

חינוך, חינוך ושוב – חינוך

הפתרון השני הוא בצד החינוכי-הסברתי. כאן כולנו נכשלנו. חלק לא מבוטל מהאלימות ברשת הוא נחלתם של ילדים ובני נוער. כבר קרו לא מעט מקרים טרגיים שהסתיימו בהתאבדות של ילדים ובני נוער בגלל פרסומים בפייסבוק או בווטסאפ (WhatsApp). אם מבוגרים כמו אותו מנהל במשרד הפנים לא מסוגלים לעמוד בפני גל ההעלבות והשמצות, על אחת כמה וכמה ילדים צעירים, שהמרקם החברתי בבית ספר ובבית הוא הדבר הכי חשוב להם. לכן, זו משימה שמערכת החינוך חייבת לקחת על עצמה. זה מתחיל קודם כל בתרבות שיח, בשימוש בביטויים לא אלימים, ביכולת להקשיב אחד לשני, לפני שמתלהמים. הבריונות ברשת, של בני הנוער ובכלל, כבר מזמן הפסיקה להיות וירטואלית. היא עוברת מהר מאוד לפסים פיזיים, אם על ידי קטטות, הצקות ועד למקרי מוות.

המורים בבתי הספר חייבים להכניס את הנושא לתוכנית הלימודים. מן הראוי שתרבות השיח, הגלישה הבטוחה והסובלנות יועלו על השולחן בשיעורי המחנך בבתי הספר, ולעתים קרובות. בית הספר הוא החממה שממנה יוצאים הילדים אחר כך לאזרחות, שם ניתנים להם הכלים להתמודד עם "החיים עצמם". רובם לא רוצים אלימות, רובם מחפשים הגנה והדרכה אצלנו, המבוגרים, ותפקידנו לספק להם את זה.

כבר כיום קיימות עמותות כמו אשנב ואיגוד האינטרנט, שעוסקות במניעת אלימות רשת ובטיפול בנושא, לצד קווי מצוקה וחירום למיניהם. הם ימשיכו לעשות את העבודה הסיזיפית: לנסות להסביר, להטמיע מסרים חשובים שלפיהם האינטרנט הוא דבר נפלא, אבל צריך לנהוג בו בזהירות ועל כל גולש לחשוב פעמיים בטרם הוא משתף – כי השיתוף לפעמים קטלני.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים