מי ישמור על הילדים הישראלים מפני הרשתות החברתיות?

מטא הסכימה בשבוע שעבר לשלם עד 18 מיליארד דולר במסגרת הסדר עם כמעט כל מדינות ארצות הברית. זאת, בעקבות תביעות שלפיהן פייסבוק ואינסטגרם תוכננו באופן שמאריך את זמן השימוש של ילדים ובני נוער, ויוצר דפוסי שימוש ממכרים וכפייתיים. הסכום מרשים, אבל החלק החשוב בהסדר איננו הכסף, אלא השינויים שמטא הסכימה להכניס במוצרים עצמם: עבור משתמשים צעירים בארצות הברית, יוגבל זמן השימוש בפייסבוק ובאינסטגרם לשעתיים כברירת מחדל; יוטלו מגבלות על שימוש בשעות הלילה ועל התראות במהלך יום הלימודים; יורחבו מנגנוני אימות הגיל; ספירת הלייקים תוסתר; ותינתן אפשרות להשתמש בפיד שאינו מותאם אישית באמצעות אלגוריתם.

יש כאן שינוי תפיסתי חשוב: במקום צנזורה על תוכן וניסיון להחליט עבור הילדים מה מותר ומה אסור להם לראות, ההסדר כולל התערבות בארכיטקטורה של המוצר עצמו – ברירות המחדל, ההתראות, מנגנוני ההמלצה, מדדי הפופולריות והלייקים, והאופן שבו הפלטפורמה מתוכננת למשוך את הילדים להישאר בה עוד ועוד. במקום להתווכח רק על הסרתו של תוכן מזיק אחרי שכבר הגיע לילד, ההסדר מכיר בכך שגם האופן שבו הסביבה הדיגיטלית בנויה יכול לייצר סיכון, ולכן גם הוא צריך להיות מושא לאחריות ולרגולציה.

הצד השני של המטבע

לא הכול משמח בהסדר הזה. מכיוון שזה הסכם פשרה ולא פסק דין, ממילא אין הכרעה שיפוטית הקובעת שתכנון ממכר של מוצר דיגיטלי הוא הפרה של החוק. ההסדר גם לא מפרק את המודל העסקי המבוסס על אינגייג'מנט (מעורבות), לא מבטל באופן גורף את מודל ההמלצות האלגוריתמיות ולא נותן תשובה לכל הסיכונים שמבקרי החברה מצביעים עליהם.

מטא גם ידעה לנהל את הפשרה היטב מבחינה עסקית: התשלומים נפרסים על פני שנים, וכחמישה מיליארד דולר מתוך הסכום הכולל מותנים בכך שמתחרותיה, ובהן טיקטוק, יוטיוב וסנאפ, יידרשו להסדרים ולשינויים דומים. הרי אם כבר מוטלת על מטא עלות רגולטורית, מבחינתה עדיף להפוך אותה לעלות של הענף כולו.

נפתח חלון הזדמנויות חשוב: אירופה כבר הפכה את ניהול הסיכונים של הפלטפורמות הדיגיטליות לחובה רגולטורית, ארה"ב הולכת באותו כיוון ממש ובישראל תקום בקרוב כנסת חדשה. אחת המשימות שלה צריכה להיות להתחיל להתייחס ברצינות לאירוע שאנחנו מכנים, בנוחות רבה מדי, "רשתות חברתיות"

ומה אצלנו?

ההתחייבויות התקדימיות האלה לא חלות על ילדים בישראל. ניתן לקוות שמטא תחליט להחיל אותן גם כאן באופן וולונטרי, ואפשר לשאול מדוע אמצעים שהיא הסכימה שהם נחוצים לילד אמריקאי לא ניתנים גם לילד ישראלי.

כך או כך, המציאות העגומה היא שבישראל אין חקיקה מקיפה שמסדירה רשתות חברתיות, ואין מעטפת חקיקתית ייעודית להגנת ילדים בעולם הדיגיטלי מן הסוג שהתפתח בשנים האחרונות בארצות הברית ובאיחוד האירופי.

אפשר, כמובן, לפנות לבתי המשפט, כולל להגיש בקשות לתובענות ייצוגיות בהתבסס על דיני צרכנות, פרטיות או רשלנות, אף שהדרך המשפטית מורכבת והוכחת נזק וקשר סיבתי היא לא דבר פשוט. בשבועות האחרונים ראינו דוגמה ישראלית מעניינת: בנק לאומי תבע את מטא בעקבות מודעות הונאה בפייסבוק שמתחזות לבנק, וביקש לא רק פיצוי כספי אלא גם לחייב את החברה לשנות מנגנונים ומאפיינים במערכות שלה. הנה, כשגוף חזק ובעל משאבים מזהה פגיעה באינטרסים שלו, יש מי שמממן עורכי דין, אוסף ראיות ודורש שינוי. אבל לילדים שלנו אין מחלקה משפטית ואין תקציב ליטיגציה. מי אמור לעשות זאת עבורם?

לא צריך להשלות את עצמנו שנוכל להפוך את הרשתות החברתיות למרחב נטול סיכונים, או שילדים יפסיקו להשתמש בהן. לא הפסקנו לאכול מזון מזיק, לנסוע במכוניות או לשתות אלכוהול. אבל למדנו שאפשר לקבוע תקנים וסימונים על האוכל, לחייב חגורות בטיחות ולהגביל מכירת משקאות לקטינים.

נפתח עכשיו חלון הזדמנויות חשוב: אירופה כבר הפכה את ניהול הסיכונים של הפלטפורמות הדיגיטליות לחובה רגולטורית שבצידה קנסות עתק; בארצות הברית בתי המשפט, התובעים הכלליים ודיני הגנת הצרכן דוחפים לאותו כיוון ממש; ובישראל תקום בקרוב כנסת חדשה. אחת המשימות שלה צריכה להיות להתחיל להתייחס ברצינות לאירוע שאנחנו מכנים, בנוחות רבה מדי, "רשתות חברתיות": מוצרים דיגיטליים רבי עוצמה, שחלקם מתוכננים כך שנשתמש בהם כמה שיותר, ושיכולים להיות ממכרים ומסוכנים עבור הילדים. ומה לגבי המבוגרים? על כך, ילדים, בפרק הבא.