הבינה המלאכותית מוזילה ביצוע – אבל לא אסטרטגיה

הבינה המלאכותית נכנסה בשנים האחרונות כמעט לכל שכבה בארגון המודרני. היא כותבת מיילים, מייצרת קמפיינים, מסכמת פגישות, מנתחת נתונים ומנהלת אינטראקציות עם לקוחות בקנה מידה שבעבר היה בלתי נתפס. בעטיה, או יותר נכון בזכותה, מה שבעבר דרש משאבים כבדים, כוח אדם מיומן וזמן ארוך – הפך לפעולה מיידית וזולה.

אלא שההבטחה ליעילות כמעט אינסופית מסתירה אמת פחות נוחה: בעוד שהביצוע נעשה זול, האסטרטגיה נותרה יקרה – ולעתים היא אף יקרה יותר מבעבר.

מהפכת העלות האפסית

הערך הכלכלי המרכזי של ה-AI טמון בהורדת עלויות שוליות. יצירת תוכן, שבעבר הייתה צוואר בקבוק, הפכה לשפע. כתיבת 10,000 מיילים, יצירת אלפי וריאציות של מודעות או הפקת מסמכי מכירה מותאמים אישית – כל אלה מתבצעים כיום כמעט ללא עלות נוספת.

אלא ששפע הוא לא בהכרח ערך. בעולם שבו כל שחקן יכול לייצר כמות כמעט בלתי מוגבלת של מסרים נוצר עודף היצע של תוכן ומחסור חמור בקשב. תשומת הלב האנושית – ולא הטכנולוגיה – היא המשאב המוגבל באמת.

כשהמערכת מוצפת, היא מתגוננת

ככל שיותר ארגונים משתמשים יותר בכלי בינה מלאכותית לפנייה יזומה ללקוחות, כך המערכת כולה נעשית רועשת יותר. תיבות הדואר מתמלאות, הפידים עמוסים, והלקוחות לומדים לפתח אדישות ואף התנגדות.

התגובה לא מאחרת לבוא: ספקיות מיילים מחמירות מסננים, רשתות חברתיות משנות אלגוריתמים והלקוחות עצמם נעשים סלקטיביים יותר. התוצאה היא מעגל כמעט אבסורדי: יותר אוטומציה מובילה ליותר חסימות, שמובילות ליותר מאמץ טכנולוגי – אך לא בהכרח ליותר השפעה.
במילים אחרות, היעילות מייצרת תגובת נגד.

תחרות שעוברת רמה

כאשר לכולם יש גישה לאותם כלים, היתרון היחסי לא טמון עוד ביכולת להוציא לפועל רעיונות – אלא ביכולת לבחור את הרעיונות הנכונים. הבעיה אינה איך לייצר מסר, אלא איזה מסר ראוי שייווצר.

ה-AI יכולה להגדיל תפוקה, אבל היא לא מבטיחה רלוונטיות. כאן נדרש תפקיד ניהולי חדש כמעט: לא מנהל שמאיץ ביצוע, אלא מנהל שמאט, מסנן ומכריח את הארגון לבחור

זהו שינוי עמוק בתחרות העסקית. אם בעבר מי שהחזיק בצוות גדול, תקציב רחב או מערך הפצה חזק נהנה מיתרון, הרי שכיום כל אלה מתיישרים. היתרון עובר לשכבת החשיבה: הבנת הלקוח, זיהוי בעיות לא פתורות והצעת ערך שלא ניתנת לשכפול אוטומטי.

אסטרטגיה כיכולת של ויתור

דווקא בעידן של שפע, האסטרטגיה הופכת לאומנות של צמצום: לא לפנות לכל אחד, לא לנסות כל ערוץ ולא לייצר כל מסר אפשרי. ההחלטות הקשות, אלה שכוללות ויתור, הן גם ההחלטות היקרות ביותר.

הבינה המלאכותית מעצימה את הפיתוי להימנע מהן. אם אפשר לפנות לכולם בעלות אפסית, למה לא? אם אפשר לכתוב עוד גרסה, למה לעצור? אלא שהיעדר גבולות אינו אסטרטגיה – הוא התחמקות ממנה.

הטעות הניהולית הנפוצה

יותר ויותר ארגונים מבלבלים בין פרודוקטיביות להשפעה. הם מודדים כמה נוצר, כמה נשלח וכמה וריאציות הופקו, אך מתקשים לענות על השאלה הפשוטה: האם זה באמת משנה משהו למי שנמצא בצד השני?

ה-AI יכולה להגדיל תפוקה, אבל היא לא מבטיחה רלוונטיות. כאן נדרש תפקיד ניהולי חדש כמעט: לא מנהל שמאיץ ביצוע, אלא מנהל שמאט, מסנן ומכריח את הארגון לבחור.

הערך האנושי שלא נעלם

באופן פרדוקסלי, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך הערך של יכולות אנושיות בסיסיות עולה. הבנה הקשרית, שיפוט, אמפטיה ויכולת לזהות ניואנסים תרבותיים ורגשיים – אלה לא ניתנים לאוטומציה מלאה.

הארגונים שינצחו בעידן ה-AI לא יהיו אלה שייצרו הכי הרבה, אלא אלה שידעו מתי לא לייצר. אותם ארגונים שיבינו שהשאלה אינה "מה אפשר לעשות עם בינה מלאכותית", אלא "מה כדאי לעשות, גם כשאפשר לעשות הכול".

אסטרטגיה בעידן של שפע

המסר המרכזי שלי הוא שהבינה המלאכותית מוזילה את הביצוע, אך אינה פותרת את בעיית האסטרטגיה – ואף מחדדת אותה. היא מעלה את רף החשיבה הנדרש ממנהלים, יזמים ומקבלי החלטות.

בעולם שבו עלות הביצוע שואפת לאפס, האסטרטגיה הופכת לנכס היקר ביותר. מי שלא ישקיע בה יטבע ברעש שהוא עצמו יצר.