השבר הגדול

מערכת היחסים בין הממשלה לספקיות ה-IT הגיעה לנקודת רתיחה חסרת תקדים, בעקבות פרסום המכרז הגדול לשירותי המיחשוב בממשלה ● הספקים חשים, כי הממשלה מנצלת את המצב הכלכלי על מנת "לכופף" אותם ● יש להניח, כי הממשלה תשנה את תנאי המכרז ● וכך נותרנו רק עם טונים צורמים של ספקים זועמים ומידה של צדק עימם

מערכת היחסים בין הממשלה לספקים ידעה מאז ומעולם עליות ומורדות. המתח וניגודי האינטרסים בין הצדדים מולידים בכל פעם מאבקי כוח. הממשלה רוצה תמיד להשיג שירותים ומוצרים במחירים הטובים ביותר, ומנגד – הספקים רוצים לקבל את מירב התמורה לעבודתם.

הממשלה מדברת עם השוק באמצעות מכרזים. בתחילת העשור שררה בשוק אקסיומה, לפיה כל מכרז שהממשלה מעורבת בו, חייב לעבור דרך בתי המשפט. לאחר זמן מה, העסק נרגע, הממשלה והספקים למדו לעבוד יחד, להכיר את הצרכים ההדדיים של השותפים.

תקופות מיתון הן זמן בו קיימת ציפייה שהממשלה תהווה כוח מניע לפרויקטים בשוק. זאת, בגלל ההאטה שקיימת בשוק הפרטי. במיתון הקודם, בשנת 2003, נקטה הממשלה במדיניות של הזרמת פרויקטים גדולים לענף ה-IT. אלו הניעו את גלגלי המשק וזיכו את ענף ההיי-טק בתואר "הקטר הכלכלי של המדינה".

בשיא השפל, חלקה של הממשלה בשוק המכרזים של הענף היה קרוב ל-40% – היקפים בלתי מקובלים במדינות מערביות ודמוקרטיות. חמש השנים שעברו מאז המיתון ההוא, שינו את מבנה השוק. הממשלה המשיכה לפרסם מכרזים והספקים התחרו ביניהם. עדיין, היו פה ושם מכרזים גדולים שהגיעו לבתי המשפט, אבל מערכת היחסים התנהלה על מי מנוחות בדרך כלל. תלונות, טענות וביקורת – תמיד היו ותמיד יהיו. העולם העסקי מחולק לשניים: חברות שעובדות עם הממשלה, ומיישרות עימה קו – גם אם אינן מסכימות עימה, וחברות שלא עובדות עם המגזר הממשלתי-ציבורי, והן שמבקרות את הממשלה ואת דרך התנהלותה.

המוסיקה השתנתה
לפני שבוע פרסמה הממשלה את המכרז הגדול לשירותי מיחשוב, שמוכר לציבור הרחב בשם "מכרז בתי התוכנה". ברובו הגדול, המכרז מבוסס על השמת כוח אדם בתחום ה-IT על מגזריו השונים בממשלה ושלוחותיה. זהו כוח אדם שמגויס על ידי חברות חיצוניות, גדולות וקטנות, שמשכירות אותו לממשלה ומרוויחות מההפרש שבין הסכום שהחברה גובה מהממשלה לבין הסכום שהיא משלמת לעובדים בפועל.

זהו מודל מיקור חוץ, שהשירות הציבורי עובד לפיו כבר שנים. הוא נועד לעקוף בצורה חוקית ואלגנטית את המגמה (והמגבלה) של צמצום כוח האדם בשירות הציבורי. במשרדי ממשלה ובשירות הציבורי עובדים מאות אנשים, הנחשבים לצוות המשרד לכל דבר. רק דבר אחד מבדיל אותם מעובדי המדינה: הם "עובדי קבלן" של אחת מעשרות החברות שמספקות שירותי מיחשוב וכוח אדם לממשלה. הרווחיות שחל אותן חברות מעולם לא הייתה גדולה, אבל לעבודה עם הממשלה יש יתרונות רבים. יתרונות שכל ספק מתחיל מכיר ומוקיר.

המכרז המדובר הוא מכרז מסגרת המכיל שישה מכרזים, שבעבר התפרסמו בנפרד. באגף החשב הכללי במשרד האוצר הסבירו את המהלך של האיחוד, בכך שהם רצו לשפר ולייעל את מסגרת היחסים עם הספקים, ליצור מסגרת גג אחת – תיגזרנה כל הפעילויות במרוכז.

המכרז יצא באיחור בלתי מוסבר של שנתיים. כאשר טל הרמתי, סגן בכיר לחשב הכללי, נכנס לתפקידו, הטיפול בהוצאת מכרז זה, היה משימתו הראשונה. הוא גילה מהר מאוד שזוהי מלאכה לא פשוטה. על אף שהכיר היטב את הענף עוד בטרם נכנס לתפקידו – הוא גילה כי ניהול מערכת היחסים עם הספקים היא משימה לא פחות קשה מהמשימות המוטלות על המשתתפים בתוכניות הריאליטי.

הציפייה בענף לקראת המכרז הייתה גדולה, כמו גם הדריכות לקראתו. במהלך השנה שעברה נכנס המיתון לתמונה, עובדה שהכניסה ללחץ גדול יותר את הספקים. מדובר ביותר מ-2,000 עובדים, שפרנסתם תלויה בשיטת ההתקשרות של הממשלה עם הספקים. עבור החברות שעובדות עם הממשלה, אנשי החשב הכללי שידרו מסר של הרגעה, ואמרו למנכ"לים של חברות ה-IT הגדולות במשק, שפנו אליהם: "אנו מכירים את הבעיות בהם ניצבים הספקים, אין לנו כוונה לנצל את המיתון כדי 'לחתוך' מחירים, ובוודאי שלא נתפשר על איכות כוח האדם".

כאשר פורסם המכרז, מודים חלק מהמנכ"לים, כי הם היו "על סף הלם". הם לא האמינו למראה עיניהם. לא חלפו 72 שעות וזרם הרגשות, הזעם והביקורת הקטלנית – התפרץ במלוא עוצמתו. כל ראשי החברות – מי שניאות לשוחח עימנו ומי שהעביר מסרים עקיפים – שומרים בקנאות על אנונימיות. עובדה זו לכשעצה היא סימן רע מאוד, אשר מעידה על טיב היחסים בין הממשלה לספקי ה-IT. היעדר דיאלוג פתוח, שקוף, חופשי ונקי מכל חששות – מביא ליצירת מצב לא בריא בהנהלות התקשורת בין הממשלה והספקים. כך, פורחות להן באוויר שמועות ורסיסי דיס-אינפורמציה מסוכנות, והספקים מגיעים לדיון מול הממשלה כשהם "ששים אלי קרב", והם חמושים ברצון לשבור את הכלים, להגיע לערכאות, והעיקר – לא לתת למכרז הזה לצאת לאוויר העולם.

המוסיקה הבוקעת מגרונותיהם של המנכ"לים – כולם ותיקים, כולם מנהלים אחראים שלא מחפשים עימותים עם הממשלה – היא מוסיקה שצריכה להדליק אור אדום במסדרונות משרד האוצר. היא מבשרת שמערכת היחסים העדינה בין הממשלה לתעשיה עלולה להגיע לשפל המדרגה. מנכ"ל אחת מחברות ה-IT, מהמובילות בענף, אמר בצורה חד משמעית: "כל החברות הגדולות יכולות להמשיך ולהתקיים בלי לעבוד עם הממשלה. לא בטוח שהממשלה תוכל לשרוד ללא החברות הגדולות".

מנגד, את בתי התוכנה הקטנים, אלו שאינם עומדים בתנאי הסף של התמודדות על המכרז – הממשלה גירשה. ספק אם החברות הגדולות תהיינה מוכנות להתחרות ולקצץ ברווחיות שלהן, כאשר הן נדרשות במקביל לשלם שכר לעובדים. ואם אותן חברות לא תזכינה במכרזי הממשלה החדשים – הן תיאלצנה לפטר מאות עובדים. יוצא אם כן כי צודק המנכ"ל באומרו "האם מישהו במשרד האוצר בכלל מבין את המשמעות של מכרז הזה?".

מנכ"ל אחר היה נסער במיוחד: "אילו הממשלה הייתה באה אלינו מראש ואומרת: 'חברים, יש מצב קשה, נא הורידו תעריפים בהתאם'. אז היינו מוכנים לקבל זאת, והולכים יד ביד עם הממשלה. כך עושים מנמ"רים בארגונים גדולים, דוגמת דוד לוזון, איציק מלאך, נעם הנגבי ואחרים. אנו עושים זאת, אבל ברגישות ובנחישות. הממשלה לא הולכת בדרך הזו, אלא בדרך של כוחניות – וחבל".

אלא שלא הביקורת הספציפית היא שצריכה להדאיג את אנשי החשכ"ל, אלא המוסיקה בכללותה – והיא צורמת. לממשלה יש אפשרות לשנות פרטים רבים במכרז, בעקבות הערות שהיא מקבלת במהלכו. סביר להניח שכך היא תעשה. אבל אם נציגי החשב הכללי לא יפעלו במהירות להרגעת הרוחות ולשיפור מערכת היחסים עם הספקים – האש תתפשט לכל עבר. משבר האמון בין הצדדים לא יועיל לאיש.

שני הצדדים צריכים למצוא את הדרך להידברות, לשבת ליד שלחן אחד, ולהחליט על כללי משחק. אפשר לעשות זאת מבלי להרגיז את מני מזוז ואנשיו, שלא אוהבים לראות ספקים ונציגי ממשלה יושבים בשלחן אחד ומשוחחים.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים