החופש לאנונימיות

למרות שתופעת הטוקבקים הפכה לבית דין שדה של הגולשים המגיבים לכתבות בעיתונות המקוונת, ולמרות הנזק שהיא יכולה לגרום - אסור לשבור את עקרון השמירה על חיסיון הגולש ● זאת, כל עוד לא עבר על החוק או סיכן חיי אדם ● הפסיקה הצפויה של בית המשפט העליון בנושא חשובה מאין כמוה

התפרצות האינטרנט לחיינו הביאה עימה כמה תופעות, לא כולן טובות בהכרח. בין התופעות השליליות ניתן למנות את תופעת "מכת הטוקבקים". גם פה, כבמקרים אחרים, הטכנולוגיה נאשמת, אף שהיא לא אשמה כמובן.

אבן יסוד בתרבות השיח בחברה דמוקרטית היא המשובים, משמע, ההיזון החוזר מצד נמעני התקשורת. אלה מגיבים למסרים השונים שאמצעי התקשורת מרעיפים עליהם. הטוקבק הוא הגרסה הדיגיטלית של "מכתבים למערכת". מדורי ה-"קוראים כותבים" קיימים בעיתונים כבר שנים רבות. המכתבים ביטאו את דעת הקוראים שכתבו אותם, וכל עיתון שכיבד את עצמו נהג לאפשר לכמה אנשים להגיב ולפרסם תגובה זו. אלא שיש הבדל בין הטוקבקים ובין המכתבים למערכת: המכתבים שהיו מתפרסמים, היו עוברים עריכה ושיכתוב בטרם ירידתם לדפוס, והיו נקיים בדרך כלל מהשמצות ופגיעות אישיות באנשים או בגופים.

כאשר החלו להופיע העיתונים המקוונים בישראל, התפשטה לה במקביל תופעת הטוקבקים. בתחילה, קריאתם של אלה הייתה חוויה מרגשת. כולם התבשמו מפלאי הטכנולוגיה שמאפשרת לך, הקורא, להגיב באופן מיידי על כל אייטם שקראת.

אין זה המצב כיום. מי שגולש לאתרי העיתונות האלקטרונית הפופולארית, אינו יכול שלא לחוש תחושת בחילה למקרא הטוקבקים. במאמר שפורסם ב-העין השביעית במרץ 2003, הגדירה הכותבת, גילי דרוב היישטיין, את הטוקבקים כ-"חצר האחורית של העיתונים המקוונים, שם מתנהלים משפטי שדה". מרבית התגובות הן אנונימיות. גולשים מסתתרים מאחורי המקלט העיקרי שמניע את התופעה – האלמוניות. כתיבת טוקבקים בשמות בדויים ובכינויים – זהו שם המשחק.

עוד לא המציאו מנגנון יעיל שיתגבר על התופעה הזו, מבלי לפגוע בכללי המשחק הדמוקרטים. האנונימיות היא חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי שיש לגולשים, כל עוד הם לא עוברים על החוק. הופעתם של מנועי החיפוש החמירה את התופעה, כיוון שהתגובות, המכפישות לעיתים, נשארות לא רק באתר בו פורסמה הידיעה, אלא נשמרות לנצח גם בארכיוני מנועי החיפוש, תוך היצמדות לשם המושמץ. מציאות זו גורמת עוול ללא מעט אנשים. כך, לדוגמה, בעל מקצוע, שהמוניטין שלו מבוסס על מקצועיותו ואיכויותיו, נתבע על עבירה לא מהותית. ייתכן כי לאחר מכן אף יזוכה. אלא שאת הרשת העובדה הזו אינה מעניינת: הסיפור על התביעה נגדו יישאר לעולמים צמוד לשמו. כאשר לקוח ירצה לדעת פרטים על אותו בעל מקצוע, חיפוש ברשת יביא אותו לדעת, בין היתר, את הסיפור הישן עליו, מה שעלול לגרום ללקוח לוותר על שירותיו.

אתמול (ב') נדון בבית המשפט העליון ערעור של רמי מור. הוא מטפל אלטרנטיבי ששמו הוכפש לטענתו ברשת. מור תבע את ספקית האינטרנט 013 נטוויז'ן, בדרישה לחשוף את פרטי ה-IP של המשמיצים אותו לכאורה, על מנת שיוכל לתבוע אותם. 013 נטוויז'ן סירבה למסור לו את פרטי ה-IP של הגולשים, בנימוק של הגנה על אנונימיות הגולשים. בקרוב צפויה הכרעה של בית המשפט העליון בסוגיה. השלכותיה של ההכרעה עשויות להיות חשובות ביותר.  עמדה זו של 013 ברק נטויז'ן חשובה ביותר, שכן למרות כל ההביקורת שיש על תופעת הטוקבקים, עדיין מרבית הגולשים מעדיפים שספקית האינטרנט שלהם תשמור על האנונימיות שלהם. בעבריינים יטפלו באמצעות חוקים אחרים שמגנים על שמו הטוב של  האדם.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים