מיד עם תום מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, אצתי רצתי וטסתי להודו. התחנה הראשונה במסעי הארוך והקסום במזרח הרחוק, שנמשך שנה, הייתה העיר הקדושה ורנאסי. ככל תייר, נמשכתי כבמטה קסם לשפת נהר הגנגס, שם נערכו מדי ערב טקסי שריפת גופות. כבן לעם היהודי מחד, כמו גם דור שני לניצול שואה מאידך, היה לי קושי עם המחזה המרתק-מגעיל של השריפה. אולם במהירות התרגלתי למראות, כי הסקרנות שלי גברה, ומצאתי עצמי מגיע למרגלות הנהר הקדוש מדי ערב. בחלוף ימים אחדים, הבחנתי כי לצדי יושב, כל יום, כל היום והלילה, סאדו. הסאדו הוא איש קדוש, שמתנזר מחיי היומיום, לא מקים משפחה, ומסגף את עצמו, כדי ...