העיר הבאה לא תיבנה – היא תתוכנת

דמיינו מדינה שמחזיקה אי יפהפה, רצועת חוף, אזור מדברי או שטח עירוני הרוס. הנכס שווה מיליארדים בפוטנציאל, אבל כמעט כלום במצבו הנוכחי. כדי להפוך אותו לעיר, לרובע תיירותי או למרכז כלכלי משגשג צריך כבישים, חשמל, מים, תחבורה, בתי מלון, מגורים, מערכות דיגיטליות ובעיקר הון שלמדינה אין.

פעם הפתרון היה פשוט: המדינה בנתה תשתיות והמתינה למשקיעים. עכשיו מתחיל להופיע מודל אחר: המדינה מספקת את הטריטוריה והריבונות, וההון הפרטי מספק את הכסף, הטכנולוגיה ולעתים גם חלק ממערכת הכללים. העיר היא לא רק המקום שבו נעשית ההשקעה – היא עצמה הופכת למוצר.

פיטר ת'יל הוא יזם ומשקיע טכנולוגיה אמריקני, ממייסדי פייפאל ומהמשקיעים הראשונים בפייסבוק, שנודע גם בזכות רעיונותיו הליברטריאניים על ממשל, חדשנות ויצירת מסגרות חברתיות חדשות מחוץ למבנים המדינתיים המסורתיים. כבר ב-2009 ת'יל דיבר על האפשרות ליצור מרחבים חדשים מחוץ למבנים הפוליטיים הקיימים. הרעיונות שהתפתחו סביבו הולידו עולם של התיישבות ימית (Seasteading), ערים בזיכיון (Charter cities) וערי סטארט-אפים (Startup cities). קרן פרונומוס קפיטל, שנתמכת בין היתר על ידו, מנסחת את הרעיון בפשטות כמעט מטרידה: "העיר היא המוצר". מבחינתה, מוסדות וחוקים הם מערכת ההפעלה שעליה החברה, או העיר, פועלת.

ניסויים בהונדורס ובאלבניה

אחד הניסויים המתקדמים ביותר בתחום מתקיים בפרוספרה שבהונדורס. באזור בעל מעמד משפטי מיוחד נבנתה מעין פלטפורמת ממשל: חברות יכולות להירשם דיגיטלית, לפעול תחת מערכת רגולטורית ומיסויית ייחודית, ולהשתמש במנגנוני יישוב סכסוכים משלה. לפי נתוני הפרויקט, נרשמו בו כבר יותר מ-200 חברות והושקעו מעל 100 מיליון דולר.

אבל, אז הגיע הדבר שקשה להכניס לאלגוריתם: הפוליטיקה. ממשלה חדשה ביקשה לבטל את המסגרת שאפשרה את הקמת האזור, וב־2024 קבע בית המשפט העליון בהונדורס כי הסדר ה-ZEDE (בספרדית, אזור תעסוקה ופיתוח כלכלי) אינו חוקתי. המשקיעים טוענים שההתחייבויות שניתנו להם ממשיכות להגן על פעילותם והמאבק התרחב גם לזירה הבינלאומית.

המקרה בפרוספרה חשף בכך את השאלה שמסתתרת מתחת לכל עיר כפלטפורמה: אפשר לכתוב חוק כמו קוד, אבל מי מחזיק בשרת שעליו הקוד רץ?

כאשר צריך להקים מקום כמעט מחדש, אפשר בפעם הראשונה לבנות לא רק את הבניינים, אלא גם את מערכת ההפעלה: זהות, תשלומים, אנרגיה, תחבורה, רגולציה ושירותים – כולם מחוברים מלכתחילה

באלבניה מתפתח ניסוי מסוג אחר: האי סאזאן, ששימש במשך עשרות שנים בסיס צבאי סגור, אמור להפוך ליעד תיירות יוקרתי בהשקעה המוערכת ביותר ממיליארד דולר. בתי מלון, וילות, מגורים ומרינה אמורים להופיע במקום שבו למדינה עצמה קשה היה להצדיק השקעה בהיקף כזה. האי נשאר בבעלות המדינה, אבל הון פרטי אמור לייצר את הערך הכלכלי שלו.

עבור מדינות רבות זהו פיתוי עצום.

האם זה הפתרון לעזה?

בעולם קיימים אינספור מקומות בעלי פוטנציאל דומה: נמלים ישנים, איים, אזורי גבול, מחנות צבאיים שנסגרו, אזורים מוכי אסון ושטחים שמרוחקים ממרכזי הכלכלה. המדינה מחזיקה בנכס, אבל היא לא מסוגלת להשקיע מיליארדים כדי להפוך אותו למנוע צמיחה.

כאן העיר כפלטפורמה הופכת מרעיון ליברטריאני למודל עסקי. עזה עשויה להיות הגרסה הקיצונית ביותר שלו. עלות שיקומה של רצועת עזה הוערכה השנה ב-71 מיליארד דולר. כמעט כל מערכת תשתיתית בעיר תידרש להיבנות מחדש. בתוכניות שנדונו הופיעו אזורים כלכליים מיוחדים, תשתיות AI ומערכות דיגיטליות לניהול כסף ושירותים.

אבל עזה אינה הסיפור. היא רק ממחישה את גודל ההזדמנות. כאשר צריך להקים מקום כמעט מחדש, אפשר בפעם הראשונה לבנות לא רק את הבניינים, אלא גם את מערכת ההפעלה: זהות, תשלומים, אנרגיה, תחבורה, רגולציה ושירותים – כולם מחוברים מלכתחילה.

מבנים הרוסים כתוצאה מהפצצות צה"ל ברצועת עזה. צילום: ShutterStock

זה עשוי להפוך טריטוריות שנחשבו נטל כלכלי לנכסים עצומים. אבל ההיסטוריה מזכירה שגם כאן יש מחיר: בסוף המאה ה־19 הקימה חברת פולמן ליד שיקגו עיר עבור עובדיה. החברה הייתה המעסיקה, בעלת הבתים וספקית השירותים. כשהגיע משבר והשכר ירד בעוד שכר הדירה נותר גבוה, התושבים גילו כמה מסוכן לחיות במקום שבו גורם אחד מחזיק כמעט בכל שכבות החיים.

הטכנולוגיה של המאה ה-21 מאפשרת לקחת את הרעיון הזה הרבה יותר רחוק, ולכן השאלה הגדולה היא לא האם אפשר לבנות ערים כאלה. כנראה שאפשר. השאלה היא מה מוכרים למשקיע כשנותנים לו לפתח טריטוריה: קרקע, הזדמנות עסקית או חלק מהריבונות עצמה? אולי בעתיד הגבול החשוב ביותר לא יעבור בין מדינה למדינה.

הכותבת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגיאו-פוליטית.