כך מתחילה תעשייה: מהסייבר לדאטה

לפני לא הרבה שנים, בתוך יחידות כמו 8200, 8100, מפא"ת ובחיל האוויר, התחילו להיווצר צוותים קטנים שנראו כמו יחידות סייבר אבל לא באמת עסקו בסייבר. הם עסקו בדאטה. קבוצה של ארבעה או חמישה אנשים, לפעמים משובצת בתוך מסגרת סייבר רחבה יותר, שעובדת על בעיות שעדיין לא היה להן שם מסודר.

היום אותם צוותים הם כבר מדורים שלמים של חמישה עשר איש ולעיתים אפילו הרבה מעבר, והקבוצות הללו ממשיכות לגדול. מי שמשתחרר מהם היום הוא לא איש סייבר קלאסי. הליבה המקצועית שלו היא תשתיות דאטה, וכנראה גם משהו נוסף שעוד לא המצאנו לו מילה.

תופעות מהסוג הזה מתחילות כמעט תמיד ממשהו שנראה זניח. קומץ אנשים, שימוש נישתי, מוצר שלא ממש עובד, קהילה קטנה מספיק כדי להיכנס לסלון אחד. קל לפתור את זה. ואז הצמיחה האקספוננציאלית עושה את שלה, ומה שנראה כמו רעש הופך למגמה, ומה שנראה כמו מגמה הופך, כמעט בן לילה, לדבר שכולם מסכימים שהיה בלתי נמנע מלכתחילה.

אנחנו לא בהתחלה של תשתיות הדאטה הישראליות. אנחנו לא בסוף. אנחנו בסוף ההתחלה.

"הרגע הרועש ביותר בכל מחזור טכנולוגי הוא בדרך כלל הרגע המאוחר, כשהמגמה כבר ברורה והתשואות כבר נלכדו ברובן. הרגע המעניין הוא הרגע השקט, כשהיחידות עדיין קטנות, כשעדיין מתווכחים על שמות התפקידים, וכשהמיטנפים עדיין מרגישים כאילו נכנסת בטעות לסלון של מישהו"

בעולם, הסימנים נמצאים בכל מקום ברגע שמחפשים אותם. בארגונים גדולים, הדאטה הייתה חסרת בית במשך שנים. תחת מי הוא יושבת? תחת ה-IT? המנמ"ר? אולי מנהל האבטחה, שהרי בסופו של דבר הכל אבטחה? העמימות הזו מתחילה להתבהר. תפקידים כמו Chief Data Officer ו-VP Data Engineering כבר אינם אקזוטיים, שמורים לכמה חברות מתוחכמות. הם הופכים לסטנדרט, בדיוק כמו שה-CISO הפך לסטנדרט לפני עשור, ומאותה סיבה: פונקציה שכבר קיימת בפועל דורשת בסוף מקום במבנה הארגוני.

"הרגע הרועש"

אותה תבנית אפשר לראות גם בשכבת הקהילות הישראליות. LangTalks, DataIL ואחרות התחילו בערוצי דיסקורד וסלאק, עם כמה אנשים ואפליקציית הערות. הן עדיין מרגישות גראס-רוטס, וזה חלק מהקסם. אבל הן גדלות, והגדילה עצמה היא הסימן. קהילות שצומחות בקצב כזה לא צומחות בזכות שיווק. הן צומחות כי בסיס הכישרון הגיע לצפיפות שבה אנשים פשוט צריכים אחד את השני.

שום דבר מזה עדיין לא עושה רעש, וזו בדיוק הנקודה. "הרגע הרועש" ביותר בכל מחזור טכנולוגי הוא בדרך כלל הרגע המאוחר, כשהמגמה כבר ברורה והתשואות כבר נלכדו ברובן. הרגע המעניין הוא הרגע השקט, כשהיחידות עדיין קטנות, כשעדיין מתווכחים על שמות התפקידים, וכשהמיטנפים עדיין מרגישים כאילו נכנסת בטעות לסלון של מישהו.

ישראל בנתה את הדומיננטיות שלה בסייבר במהלך עשור שקט בדיוק כזה, כשבוגרי 8200 עדיין היו סקרנות ולא קטגוריה, והמונח "סייבר ישראלי" עדיין לא העלה בדמיון תעשייה של מיליארדי דולרים. התבנית חוזרת על עצמה: הכישרון מתגבש באותן יחידות, הקהילות מתארגנות באותו אופן, והביקוש הארגוני זז באותו כיוון.

החברות שיגדירו את הגל הזה כבר נבנות על ידי יזמים שבעוד חמש שנים יגידו עליהם שראו את זה מוקדם. הם לא מחכים לאישור ולא מחכים שהשוק יאמת את הקטגוריה. הם עושים את מה שעשה הדור הראשון של יזמי הסייבר הישראליים, כשאיש מחוץ למעגל קטן לא הבין על מה הם עובדים. הכישרון, הקהילות והביקוש הארגוני, כולם נעים בו זמנית. עד שהתווית תדביק את המציאות, המובילים כבר יהיו מוכנים.