ממצלמות האכיפה ועד השרת הזר: מי מחזיק במידע על אזרחי ישראל?

בשבועות האחרונים נחשף כי ערים כמו הרצליה, חדרה ורמת גן הפעילו מצלמות שתיעדו אותנו, זיהו אותנו ואכפו קנסות, וזאת מבלי שהורשו בחוק לעשות זאת. הזעם הציבורי מובן וצודק. במדינת חוק, לרשויות אין סמכות לאסוף מידע על אזרחים ללא מסגרת חוקית ברורה. אבל הזעם, צודק ככל שיהיה, מתמקד באיום הקטן מבין השניים. 

חשבו על יום רגיל. אנחנו נוסעים לעבודה ברכב המחובר לרשת, מנווטים באמצעות אפליקציה, מתכתבים בטלפון, משלמים בכרטיס אשראי ומשתמשים במכשירים חכמים בבית. כל אחד מהשירותים והמכשירים הללו אוסף מידע על המיקום שלנו, ההרגלים שלנו, הקשרים החברתיים שלנו, מצב הרוח שלנו, מצבנו הבריאותי ועוד. 

זה כבר לא סוד. רובנו יודעים שהחברות שמפעילות את השירותים הללו אוספות מידע. אלא שהשאלה החשובה באמת איננה רק מה החברות האלו יודעות עלינו, אלא מי יכול לדרוש ולקבל מהן את המידע הזה. 

חברות אינן פועלות בחלל ריק. הן כפופות לדין של המדינות שבהן הן מאוגדות או פועלות. במדינות מסוימות החוק מאפשר לרשויות לקבל גישה למידע שנאסף על ידי חברות טכנולוגיה, לעיתים ללא שקיפות ציבורית ולעיתים ללא אפשרות ממשית להתנגד. במקרים כאלה, המידע על חיינו אינו מגיע לידי המדינה באמצעות פריצה או ריגול, אלא מכוח החוק.

שירותים יומיומיים בישראל – מה הם אוספים עלינו?

הרכבים הסיניים, שכבר מהווים קרוב למחצית ממכירות הרכב החדש בישראל, ממחישים היטב את הסוגיה. רכב חשמלי מודרני מייצר כמויות עצומות של מידע: נתוני מיקום בזמן אמת, היסטוריית נסיעות, דפוסי נהיגה, נתוני מצלמות וחיישנים, ולעיתים אף מידע על משתמשי הרכב עצמם. למעשה, מדובר במחשב על גלגלים המחובר באופן רציף לרשת ולשרתים מרוחקים. לא במקרה צה"ל אסר את כניסתם לבסיסיו, ולא במקרה חברות ביטחוניות הסירו אותו מחוזי הליסינג שלהן. 

אבל הרכב הסיני הוא רק דוגמה אחת. אותה שאלה רלוונטית גם לטלפונים, לאפליקציות, לשירותי ענן ולמכשירים חכמים בבית: מי שולט בנתונים שאנו מייצרים, איזו מדינה יכולה לגשת אליהם בקלות ובאופן חוקי, ומה היא יכולה לעשות איתם? 

בעידן הנוכחי ההנחה שרק מידע רגיש באמת מסוכן היא שגויה מיסודה. גם פריטי מידע שנראים תמימים לחלוטין עשויים להפוך למשמעותיים כאשר מחברים אותם למקורות נוספים.  

הסכנה אינה נעוצה רק בפרט בודד שניתן לזהותו. לעיתים הערך האמיתי של המידע מצוי דווקא ברמה הקבוצתית והמערכתית. גם כאשר נתונים עוברים תהליך של אנונימיזציה ואין בהם פרטים מזהים, ניתן להסיק מהם תובנות על תנועת אוכלוסיות, הרגלי צריכה, תשתיות קריטיות, דפוסי עבודה ויחסים חברתיים. במילים אחרות, מידע עשוי להיות בעל ערך אסטרטגי גם כאשר אינו חושף אדם מסוים. 

למעשה זוהי אחת הטעויות הנפוצות בשיח על פרטיות. בעידן הנוכחי ההנחה שרק מידע רגיש באמת מסוכן היא שגויה מיסודה. גם פריטי מידע שנראים תמימים לחלוטין עשויים להפוך למשמעותיים כאשר מחברים אותם למקורות נוספים.

הבעיה אינה רק מי אוסף את המידע – אלא כמה מידע נאסף מלכתחילה

אך האתגר רחב מהמידע שנאסף על ידי חברות פרטיות. גם המדינה עצמה מחזיקה מאגרי מידע עצומים שנועדו למטרות חיוניות כמו בריאות, מיסוי, חינוך, רווחה וביטחון. אלא שכל מאגר כזה הוא גם יעד מבוקש עבור תוקפים. כאשר מאגר ממשלתי נפרץ, המידע שנאסף לטובת האזרחים עלול להפוך לכלי בידי גורמים עוינים. 

לכן, הבעיה אינה רק מי אוסף את המידע, אלא כמה מידע נאסף מלכתחילה, עד כמה הוא מרוכז ועד כמה קל לחבר בין מקורות שונים. ככל שהמידע רב יותר ומקושר יותר, כך גדל גם הנזק הפוטנציאלי במקרה של דליפה, שימוש לרעה או גישה בלתי מורשית. 

חשוב מכך, עצם קיומו של מאגר מידע יוצר סיכון עתידי שקשה לצפות מראש. מידע שנאסף היום למטרה לגיטימית עשוי לשמש מחר למטרה אחרת לחלוטין. משטרים משתנים, טכנולוגיות משתנות, יכולות עיבוד הנתונים משתנות, והיריבים המבקשים לנצל את המידע משתנים גם הם. לכן השאלה אינה רק כיצד משתמשים במידע כיום, אלא אילו שימושים יהיו אפשריים בעתיד. 

למען הסר ספק, אתגר זה אינו ייחודי לישראל. בשנים האחרונות הפכה שאלת השליטה במידע לחלק מרכזי מהשיח הגיאו-פוליטי בעולם. ארצות הברית הגבילה את השימוש בטיקטוק במכשירי ממשל, ומדינות אירופיות רבות מקדמות מגבלות על שירותים וטכנולוגיות הנתפשים כבעלי סיכון אסטרטגי. הדיון הבינלאומי כבר אינו מתמקד רק בהגנה על פרטיותם של משתמשים בודדים, אלא גם בשאלה כיצד זרימת מידע חוצת גבולות עשויה להשפיע על עצמאותן, ביטחונן וחוסנן של מדינות.

כפי שהסבירה חוקרת הפרטיות הלן ניסנבאום, השאלה המרכזית צריכה להיות האם מידע זורם בין גורמים שונים באופן התואם את הציפיות החברתיות וההקשר שבו נמסר מלכתחילה. אדם שמוסר מרצון מידע לצורך טיפול רפואי, אינו מצפה שאותו המידע ישמש למטרות אחרות כמו חישוב תנאי הלוואה. ככל שהמידע זורם בין הקשרים שונים, כך גדל גם הפער בין הציפייה הסבירה של הפרט לבין המציאות. 

במשך שנים נהוג היה לחשוב על פרטיות וביטחון כעל ערכים מתחרים. הפרדיגמה גרסה כי ככל שנאסוף יותר מידע, כך נהיה בטוחים יותר. במחקר שאנו מפתחות, Adversary-Aware Privacy, אנו מציעות הסתכלות אחרת. דווקא בעולם שבו יריבים זרים וארגוני פשיעה מחפשים מאגרי מידע קיימים לניצול, צמצום איסוף המידע והגבלת הגישה אליו אינם מכשול לביטחון אלא מרכיב הכרחי שלו. 

*כותבות המאמר הן: פרופ' ניצן גסלביץ פקין היא מרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה ובבית הספר למנהל עסקים ע"ש זיקלין, באוניברסיטת העיר ניו יורק; ופרופ' יפית לב-ארץ היא מומחית למדיניות טכנולוגית, חברת סגל וחוקרת בבית הספר למנהל עסקים ע"ש זיקלין, באוניברסיטת העיר ניו יורק