ישראל לא מושחתת, אבל צועדת לשם במהירות מדאיגה

ישראל ירדה אל מעבר לקו האדום במדד השחיתות העולמי, שפורסם היום (ג') ● אחד הפתרונות לכך הוא יותר שקיפות, אבל השאלה היא האם יש מי שרוצים ליישם אותו

מדד השחיתות העולמי השנתי, שהתפרסם היום (ג'), דירג את ישראל במקום נמוך – מתחת לקו האדום של הציון 60, שבשנים הקודמות היינו מעליו.

דירוג השחיתות העולמי 2021 CPI, שהנפיק ארגון השקיפות הבינלאומי Transparency International – TI, סוקר כ-180 מדינות, כאשר בכל אחת מהן הוא בודק שורה של פרמטרים: כיצד השחיתות נתפסת באותה מדינה, אילו אמצעי שקיפות קיימים כדי לצמצם אותה ומהי מידת אמון הציבור במוסדות שאמורים לחשוף שחיתויות.

המשמעות המדאיגה של הציון הזה היא שישראל של 2022 היא מדינה יותר מושחתת מבעבר. אלא שלדברי השופטת בדימוס נילי ארד, יו"רית עמותת שקיפות בינלאומית ישראל, זה לא אומר שמדינתנו מושחתת. עם זאת, לדבריה, יש בה תסמיני שחיתות מדאיגים, שגרמו לדירוג הנמוך שלה במדד העולמי, כמו גם במדד של מדינות ה-OCED, שישראל היא חלק ממנו.

השופטת (בדימוס) נילי ארד, יו"רית עמותת שבי"ל.

השופטת (בדימוס) נילי ארד, יו"רית עמותת שבי"ל. צילום: דוברות בתי המשפט, מתוך ויקיפדיה

ככלל, הסיבה לכך שישראל קיבלה במדדים אלה ובאחרים ציון נמוך היא לא תוצאה של יותר שחיתות, אלא מאחר שהמודעות למקרי שחיתות ולזיהויים, ומספר הכלים שמאפשרים זאת, הולכים וגדלים – בסיוע האמצעים הדיגיטליים והטכנולוגיים. ראשית, הקריאות "שחיתות" שבות ועולות תדיר ברשתות החברתיות, והדיונים בנושא רבים. שנית, כדי להשיג שקיפות ברמה גבוהה ואפקטיבית יש צורך בהטמעת כלים, שאמורים לבקר את הארגונים.

גם כאן יש ל-IT ולמומחים בתחום יש תפקיד מרכזי: הטמעת כלים פנים ארגוניים, שמייצרים שקיפות בין כל חלקי הארגון ופלטפורמה לבקרה גלויה. באמצעותם יכול – וצריך – כל בעל תפקיד בארגון לדעת שהפעולות שלו שקופות. כלומר, ה-IT מקטין את הסיכוי לביצוע עבירות מצד עובדים, מנהלים ובעלי תפקידים שחשופים למשאבים ארגוניים רגישים כמו מידע וכסף, שמהווים בסיס או מקור לשחיתות.

ישראל היא עדיין לא, ונקווה שלעולם לא תהיה, מדינה מושחתת, אף על פי שהיא קרובה במדד השחיתות העולמי למדינות שבהן השחיתות חוגגת. אבל ישראל חווה יותר מדי אירועים שמהווים איום וסכנה להידרדרות

אלא ששקיפות היא לא רק פנים ארגונית, כי אם באה לידי ביטוי גם ברמת הנראות לציבור. זהו נושא שמדינת ישראל מעולם לא הצטיינה בו. אמנם, חל שיפור, אבל זה עדיין לא מספיק, ולראייה – פרשיות שחיתות לא מעטות שנחשפות בשנים האחרונות. רשות ממשלתית או ציבורית, או חברה פרטית, שנתפסת כלא אמינה יוצרת שטחים אפורים, שאליהם נכנסים בעלי עניין שמייצרים את אותה שחיתות, שפוגעת בסופו של דבר בציבור.

שקיפות היא גם פונקציה שעד כמה מדינה מאפשרת חופש ביטוי לכלי תקשורת ולכל מי שמפרסם מידע ועד כמה היא קשובה לביקורת. גם גופי אכיפה כמו משטרה לא מספיק שקופים לציבור, והם נמצאים חדשות לבקרים בעין הסערה. התחקיר של כלכליסט מהשבוע שעבר על השימוש שלה ברוגלת NSO והתגובה המשתנה של המשטרה אליו הם דוגמה לכך.

עוד מראה עגום

בעיתוי לגמרי מקרי פורסם שלשום מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה. גם המדד הזה משקף מראה די עגום, שמצביע על רמת האמון הנמוכה של הציבור בממסד. הנתונים מראים שאמון הציבור בכל מוסדות המדינה ירד לעומת שנה שעברה. רבים כבר לא מאמינים לממשלה, לכנסת, לרשויות המקומיות ואפילו ל-"קודש הקודשים" – צה"ל. גם כאן, אחת הסיבות המרכזיות לירידה באמון היא חוסר שקיפות. זו גורמת לאנשים רבים לחשוב שהכול רקוב ושכולם מושחתים. התוצאה של זה היא פגיעה בערבות ההדדית ובשיתוף הפעולה עם הממשלה וההנחיות שלה. אנחנו רואים את זה היטב בכל מה שקשור למאבק בקורונה.

השורה התחתונה: ישראל היא עדיין לא, ונקווה שלעולם לא תהיה, מדינה מושחתת, אף על פי שהיא קרובה במדד השחיתות העולמי למדינות שבהן השחיתות חוגגת, כמו הפיליפינים. אבל ישראל חווה יותר מדי אירועים שמהווים איום וסכנה להידרדרות. אלא שבצד החיובי, ככל שהמודעות לשקיפות תגדל – והיא הולכת וגדלה, כך יש סיכוי שבשנה הבאה נשפר את הציונים שלנו.

 

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים