מדיניות כתרופה לפרויקטיטיס

נראה כי פרופ' יולי תמיר נושאת איתה מטען טראומתי בקשר לפרויקטים במגזר הציבורי ● קביעתה כי יש להימנע מביצוע פרויקטים על מנת להשיג מימוש כולל של מדיניות - שגויה במעט ● כשהתרבות הארגונית אינה משדרת את הקריטיות של לוח הזמנים להגשמת היעדים, אז שום מדיניות, ולו הטובה ביותר בעולם - לא תצא לפועל

בכנס השנתי, ה-14 במספר, של העמותה לניהול פרויקטים, התארחה פרופסור יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך וחברת כנסת ממפלגת העבודה. פרופ' תמיר דיברה על מחלת הפרויקטיטיס, לפיהם ארגדונים שונים מבצעים פרויקטים על מנת למנוע רפורמות גדולות, מבוססות תפיסה ומדיניות. פרויקטים במדינת ישראל, הם שם נרדף לכישלון טוטלי, ולא משנה באיזה תחום הם.

מניסיונה כפוליטיקאית וכשרה, אשר עמדה בראש אחד המשרדים המורכבים בממשלה, נראה כי פרופ' תמיר נושאת איתה מטען טראומתי בקשר לפרויקטים במגזר הציבורי. לדעתה, פעמים רבות במערכות ציבוריות גדולות, פרויקטים הם מסווה טוב למניעה ולעצירה של שינויים ארגוניים. לדעת פרופ' תמיר, בארגונים ציבוריים, הפרויקט הופך לתחליף למדיניות, מה שגורם לכך שהפרויקט, גם אם הוא מצליח – הוא מביא לכך שהמדיניות לא יוצאת לפועל. לדעת תמיר, ראייה פרויקטלית מכניסה תהליכים מסוימים לסד של זמן, דבר שהוא מנוגד לאופיים של התהליכים, שאורך חייהם רב יותר מזמנו הקצוב של הפרויקט. לכן, אמרה, יש לחדול מביצוע פרויקטים כתחליף למימוש מדיניות.

כדוגמה הביאה פרופ' תמיר אופק חדש במערכת החינוך, אשר החל בקול תרועה רמה, וכעת נראה כי גדעון סער, שר החינוך, לא מתלהב ממנו, ונותן לו לגווע בשקט.

אולם נראה שפרופ' תמיר מבלבלת מעט בין התחומים. הסיבה שפרויקטים נכשלים, בין היתר בתחום ה-IT, היא העדרה של מדיניות, או שהמדיניות אינה נכונה. במיחשוב הממשלתי היו בשנים האחרונות כמה פרויקטים שנכשלו, כאשר חלק מהכישלון נובע מהעדר מדיניות, או קיומה של מדינות, כשהיא לא אחידה ולא ברורה של המשרד הממשלתי. סופו של אותו גמגום, שלא ידע לבטא היטב את מטרותיו ושאיפותיו של המשרד – הוא בצורה של חוזים לא טובים שהממשלה חתמה מול הספקים, חוזים שבסופו של דבר גרמו לעיכוב בפרויקט והגדילו את ההוצאה עליו.

כך, יוצא כי המדיניות של קיום פרויקט במחיר קבוע מראש, "פיקס פרייס", נכשלה, והוכח מעל לכל ספק שמדיניות זו אינה מתאימה לשירות הציבורי. עובדה היא שכאשר הופקו הלקחים, נבחר ספק חדש בשיטה אחרת, הוגדו היעדים שהם תוצאה של המדיניות, או אז אותו פרויקט יצא לפועל. פרויקט צריך להיות ביטוי למימוש יעדים, שהם נגזרת ממדיניות כוללת של הארגון, אם זה ממשלה, צבא, או כל גוף אזרחי אחר. פרופ' תמיר יודעת בוודאי שבתחום הארגוני-ציבורי, אין ואקום. כאשר הנהגה אינה מסוגלת לבטא ולממש את המדיניות שלה, היא פותחת פתח רחב לחלופות שונות, שאין ביניהן קשר. כך נוצרת המחלה של ריבוי הפרויקטים, אותה כינתה פרופ' תמיר פרויקטיטיס.

מוזרה היא טענתה של פרופ' תמיר, לפיה הבדיקה בהיבט הזמן מכשילה את מימוש המדיניות. היעדים שנגזרים לביצוע המדיניות, חייבים להיות קשורים ללוח זמנים כלשהו. מדיניות נכונה מגדירה למי שאחראי על הפרויקט, את מסגרת הזמן הרצויה. או אז אותו מנהל פרויקט צריך לדעת לתחם את הפרויקט בלוחות זמנים. עמידה זו בלוחות זמנים, אף היא חלק ממדיניות, חלק מתרבות ניהולית וארגונית. כשהתרבות הארגונית אינה משדרת את הקריטיות של לוח הזמנים להגשמת היעדים, אז שום מדיניות, ולו הטובה ביותר בעולם – לא תצא לפועל.

בדבר אחד צודקת פרופ' תמיר. מדיניות שייכת לפוליטיקאים. אצל אלו, לוח הזמנים נשען על תאריכי יעד של מועדי הבחירות, והתקופה שבין הבחירות. שר במשרד לא יתאבד על תוכנית רב-שנתית לעשור הקרוב. הוא יודע שבעוד שלוש או ארבע שנים, הוא כבר לא יהיה שם, ואת הסרטים יגזור שר אחר. אולי זה הוא יריבו הפוליטי.

הרכבות הקלות בירושלים ובתל אביב תקועות לא בגלל טיב הפרויקטים, או אלו שאמורים לבצע אותם. הן תקועות כי מאז שהחלו בחפירות בתל אביב, התחלפו להם כבר שלושה שלושה ראשי ערים – שלמה (צ'יץ') להט, רוני מילוא ורון חולדאי. לכל אחד מהם היתה ויש השקפת עולם משלו, על תהליך זה או אחר, ובהתאם להן, הוא מכתיב את אופי וקצב העבודה. העדר תקציב, למשל, אינו דוגמא למשבר בפרויקט, אלא דוגמה להעדר מדיניות, או מדיניות שגויה שלא יודעת להקצות משאבים נכונים לפיתוח.

הנה כי כן, פרויקטים חשובים לא פחות ממדיניות בדרך להשגת היעדים ארוכי הטווח.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים