מה שלא חייבים לספר ל-"אח הגדול"

כולם אוספים עלינו מידע: מנועי חיפוש, רשתות חברתיות - אפילו מכמונות מהירות ● חוק הביומטריה עורר חשש בקרב אזרחים רבים לאבדן הפרטיות שלהם, שינבע מהיקף המידע שלרשויות הממשלתיות יהיה אודותיהם ● מדוע אנו חוששים כל כך לספק מידע למדינה, אבל מספקים מדי יום מידע רגיש הרבה יותר למקורות עלומים?

חוק הביומטריה שעומד לעבור בכנסת בקרוב זכה גם לכינוי "האח הגדול", בין היתר מפני שהוא עורר חשש בקרב אזרחים רבים לאבדן הפרטיות שלהם, שינבע מהיקף המידע שלרשויות הממשלתיות יהיה אודותיהם. אבל מי שחושב שהמאגר הביומטרי הוא הסכנה היחידה לאבדן הפרטיות שלנו טועה, כמובן, או שאינו מודע לסכנות היומיומיות שמאיימות עלינו כבר עכשיו.

המגזין CSO פרסם במהדורה האלקטרונית שלו רשימה של גורמים שמחזיקים במאגרי מידע רגישים ביותר, שהסכנה הנשקפת מהם לא פחות קטנה מאשר כל מאגר ביומטרי שהוא. התובנה המעניינת ביותר העולה מרשימה זו, היא שלפני שאנו יוצאים למאבקים נגד "האח הגדול שרוצה לדעת עלינו הכל", מוטב שנבדוק קודם כל את עצמנו, ונרגיל את עצמנו לא לנדב מידע לכל דכפין. ב-CSO אומרים, שחלק גדול מהמידע המצוי בידי "האח הגדול" מגיע מאיתנו – בהתנדבות ובהכרה מלאה.

עיקר הסכנות, מפורט במאמר, נובעות מאפליקציות Web 2.0, שם נחשפים מרבית פרטי המידע. דוגמאות לא חסרות: החל מחיפושים בגוגל (Google) ועד לרשתות החברתיות דוגמת פייסבוק (Facebook) וטוויטר (Twitter). כמובן שה-"חשודה" המרכזית היא גוגל – לא כאיום בפני עצמו, אלא כתופעה כלל עולמית שמסייעת באיתור מידע. נכון הוא שגוגל מדגישה שהיא אינה עושה שימוש במידע העצום שמצטבר אצלה על גולשיה, אלא רק לטובת שיפור תוצאות החיפוש – ואין סיבה שלא להאמין לה – אבל לאף אחד בעולם אין כלים שיכולים להוכיח את הטענה הזו. יתרה מזאת, סבורים במגזין האמריקני, אף אחד לא ערב לכך שהמדיניות הזו לא תשתנה ביום מן הימים – גם מבלי שנדע על כך.

דאגה לצעירים

גם הרשתות החברתיות, כאמור, משתייכות למועדון אחסון המידע הרגיש אודותינו. קשה למצוא היום גולשים שלא חברים ברשת חברתית אחת לפחות. הדאגה העיקרית היא לגבי הגולשים הצעירים, שהרשת החברתית הפכה עבורם לתחליף למפגשים פנים-אל-פנים. כתוצאה מכך, כמויות המידע האישי הרגיש שהילדים שופכים באותן רשתות מרצונם, חייבת להדאיג את ההורים, כמו גם את הרגולטורים. בארצות הברית כבר מתחילים לדבר על כך. הכל מתחיל בחינוך בבית. זהו תפקידנו, כהורים, להדריך את הילדים מה מותר ומה אסור – איזה מידע אפשר לחלוק עם אחרים ואיזה לא. חשוב להדגיש בפניהם שתמיד כדאי להתייעץ עם ההורים בטרם פרסום מידע ברשת. הגלישה האינטרנט אינה חזקה פרטית של הילד – להורה מותר וכדאי לעקוב אחריה.

אז איך אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את הפרטיות האבודה? מחברי המאמר מסבירים, כי יש היום כלים שנועדו לנטרל את השימוש המופרז במידע שיש לגורמים שונים עלינו. בכבישי אגרה מהירים בארצות הברית, למשל, מתבצעת בקרת הכניסה באמצעות תגי RFID. כך, אפשר לבקש מהחברה המפעילה את אותה הבקרה להגביל את הטווח שבו היא עוקבת אחר הנסיעה.

גם מכשיר ה-GPS, שנחשב לאחד הכלים הפופולאריים בקרב נהגים, מעביר לרשות חברות שונות כמויות אדירות של פריטי מידע על המשתמשים בו, מבלי שאיש יכול לדעת מה באמת עושים עם המידע הזה. גם כאן, אפשר לרכוש רכיבים שמסוגלים לחסום מידע על פי הגדרת המשתמש.

למרות שלל הכלים והאפשרויות, העצה הכי טובה שאפשר לתת בנושא הזה, היא פשוט לא לנדב מידע. לא כל אתר שטוען שהמידע המאוחסן אצלו מאובטח – אכן מציג את האמת. יש להיזהר מחשיפת יתר גם בצ'אטים ופורומים – גם בכאלה הנחשבים "בטוחים".

מעבר לכך, יש ברשת גורמים רציניים ואמינים שבאמת ובתמים רוצים לשמור על המידע שלנו, אבל לא תמיד הם מסוגלים. הרי פריצות למאגרים אירעו מאז ומעולם ונדמה שהתופעה לא עתידה להיעלם. הדרך להילחם בה מתחילה אצלנו. הרי לא חייבים לספר הכול ל-"אח הגדול". חומר למחשבה.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים