תוכן פרסומי
ראשי » בראש הכותרות » זיכרון דברים
כל הפנים והשמות. טכנולוגיה בשירות זיכרון ותיעוד השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה

זיכרון דברים

רון קסלר יוצא למסע מהעבר אל העתיד ומגיע למסקנה עצובה: הזיכרון האישי והאנושי הופך אט אט למאגר מידע עצום, קר ומופחת לקחים עמוקים

מאת 16 באפריל 2015, 13:03 א+ / א- הדפסה הדפסה
פייסבוק טוויטר ווטסאפ פינטרסט לינקדאין דוא״ל

השנה היא 1983. חולון. בית יד לבנים. ילדי כיתה ג'4 עומדים דרוכים, לבושים בחולצות לבנות. צפירה. שתי דקות. הם מתיישבים והמורה אומרת: "היום נשמע ניצולה שתספר לנו מה חוותה בשואה". שקט. דמות אישה לבושה שחור ושיער קצר עולה מן הקהל. הילדים מתלחשים: "זו היא… כן… ראיתי אותה קודם… היא נראית רגיל… חשבתי בכלל שהיא מורה…". הס מושלך באולם וסיפור זיכרונות יוצא לדרך. בסוף המפגש הילדים לא ממש יודעים איך לעכל את סיפורי העבר אבל הם מרגישים הרבה חום לאישה ששרדה. מחבקים אותה. מנסים להכיל בכוחותיהם הדלים את עומס עברה אל תוך ההווה הקטן והמתגבש שלהם.

השנה היא 2033. חולון. בית יד לבנים המשופץ. ילדי כיתה ג'4 יושבים באולם דרוכים. צפירה. שתי דקות. הילדים מתיישבים והמורה אומרת: "היום נצפה בניצולה שתספר לנו מה חוותה בשואה". שקט. מקרן גדול על הבמה וסרטון על עדות של אישה שחוותה את השואה. באמצעות טכנולוגיה מיוחדת מוקרנת דמות תלת מימד של ניצולה. הילדים יכולים לכתוב בהודעות טקסט שאלות שונות והיא עונה בקול רם. הם יכולים לשאול אותה על חוויות שונות ממחנות שונים משום שהאישה אינה אמיתית ולא צולמה אף פעם, אלא היא למעשה בינה מלאכותית שמרכיבה את כל המידע שנאסף עד כה על השואה: הסיפורים, העובדות, הזיכרונות. סמס קצר והיא הופכת לילדה קטנה שלוקחת את הזאטוטים למקום המסתור שלה באושוויץ ומחוות יד קטנה והילדה היא כבר נער אחד שנכנס למקלחות ולא שב.

בישראל חיים כיום כ-189 אלף אנשים ששרדו את השואה. מדי יום נפטרים 40 מהם, מדי שנה נפטרים כ-14 אלף. חישוב קל מאוד מוביל למסקנה שהאחרון שבהם ימות בעוד עשור בערך. המאבק על ההנצחה, התיעוד והקמת מאגרי הידע בצד הגורם האנושי שהולך וגווע הוא כמעט חסר סיכוי. הזיכרון האישי הופך אט אט למאגר מידע עצום.

השאלה שהולכת ומתחדדת היא האם למידת לקחי השואה טובה יותר עבור כיתה ג'4 משנת 1983 או עבור אלה משנת 2033. אין ספק שהידע שיועבר עבור הכיתות העתידיות יהיה מקיף יותר, מאומת יותר ונגיש יותר. אבל כשאני הייתי חלק מהילדים הנרגשים בכיתה ג'4 בחולון ושמעתי לראשונה אישה שהייתה שם וחזרה כדי לספר, חוויתי חוויה מקיפה יותר ממידע והעשרה. חוויתי את היכולת האמיתית, האנושית והמופלאה לקום מן העפר ולהמשיך בשגרה חדשה. ובשנת 2033, כאשר הניצולים כבר לא יהיו פה, לא נוכל לנשום את החוויה הפשוטה הזו, שתהפוך למידעים אלקטרוניים מצויינים – אבל פחות אנושיים.

השיעור העיקרי מהתופת ההיא היה היכולת הכמעט אל-אנושית לקום ולהמשיך למרות האבדון ובגללו. האנשים ששרדו לא יסתובבו בינינו ויזכירו לנו שזה אפשרי. כל מה שייוותר הוא מידע עמוס על חוויה שהייתה פעם ועכשיו צריך להתייחס אליה בדרך כזו או אחרת. המסקנה אחרי הפגישה הנרגשת ההיא באולם יד לבנים של שנת 1983 הייתה דווקא זו שלא ממש הצלחנו לתפוס, כילדים, אבל כבוגרים היא בהחלט חלחלה: האנשים ששרדו הם ההוכחה שההמשכיות היא המסר החשוב לדורות הבאים. במנותק מכל מאגרי הידע הלמידתיים שיקומו. אין ולא היה תחליף למפגש האנושי בעיקר בגלל מה שלא ניתן לתמלל או לתעד ממנו.

השנה היא 1997. חולון. מרים וינברגר, בת 68, דודה של אמא שלי שכל משפחתה נספתה באושוויץ פותחת את הדלת. בפתח עומד צוות צילום קטן של קרן השואה מייסודו של סטיבן ספילברג שמתרוצץ בעולם בשנים האחרונות ומתעד ניצולים שמספרים מה עבר עליהם במשנים הללו. "אבל בשביל מה אני צריכה את זה?", שואלת מרים את הצוות. "בשביל הדורות הבאים", הם עונים, "שלא ישכחו". מרים מתיישבת על הכורסה הגדולה בבית הריק אחרי שבעלה ששרד איתה את המחנות נפטר לא מזמן. הס מושלך בדירה וסיפור זיכרונות יוצא לדרך.

זיכרון דברים Reviewed by on . השנה היא 1983. חולון. בית יד לבנים. ילדי כיתה ג'4 עומדים דרוכים, לבושים בחולצות לבנות. צפירה. שתי דקות. הם מתיישבים והמורה אומרת: "היום נשמע ניצולה שתספר לנו מה השנה היא 1983. חולון. בית יד לבנים. ילדי כיתה ג'4 עומדים דרוכים, לבושים בחולצות לבנות. צפירה. שתי דקות. הם מתיישבים והמורה אומרת: "היום נשמע ניצולה שתספר לנו מה Rating: 0

הגיבו