אמריקה משקיעה, אסיה מייצרת: חלוקת העבודה החדשה של הבינה המלאכותית

תשתיות הבינה המלאכותית הפכו לאחד המנועים החזקים של הסחר העולמי. לפי ארגון הסחר העולמי, מוצרים שמאפשרים פעילות AI היו אחראים ל־47% מהגידול בערך סחר הסחורות בעולם במחצית הראשונה של 2026, והסחר בהם זינק ב־67% לעומת התקופה המקבילה. טכנולוגיה שרוב האנשים עדיין פוגשים דרך מסך מתורגמת בפועל לתנועה עצומה של שבבים, שרתים, ציוד תקשורת ומערכות קירור. וכשמביטים בשרשרת שמאחורי התנועה הזאת, מתגלה חלוקת עבודה חדשה: ההון, התכנון והמודלים מגיעים ברובם מארצות הברית, בעוד שחלק גדול מהייצור, הרכיבים וההרכבה מרוכז באסיה.

המספרים ממחישים את התמונה. יבוא מוצרי ההון לארצות הברית הגיע באוגוסט לשיא של 146.4 מיליארד דולר, ובטאיוואן טיפס היצוא בספטמבר לשיא חודשי של 87.22 מיליארד דולר, זינוק של 60.9% בתוך שנה. אלה אינם שני סיפורים נפרדים אלא שני צדדים של אותה מערכת. ארצות הברית משקיעה בתשתית שתאפשר לחברותיה להפעיל את דור ה־AI הבא, וטאיוואן ומדינות נוספות באסיה מספקות חלק מרכזי מהמכונות והרכיבים שעליהם הוא יישען. זה גם אינו בהכרח הפסד אמריקאי: יבוא של שרתים ושבבים הוא השקעה הונית, והחברות האמריקאיות עדיין מחזיקות בחלק גדול מהקניין הרוחני, בפלטפורמות, בקשר עם הלקוח ובהכנסות העתידיות. השאלה המעניינת יותר היא היכן לאורך השרשרת נשאר הערך.

שרשרת הערך החדשה של ה־AI

לחלוקה הזאת יש גם צד של סיכון. ריכוז של ייצור קריטי בטאיוואן, בדרום קוריאה ובסין הופך כל תקלה גיאופוליטית, לוגיסטית או תעשייתית לנקודת שבירה עולמית. לכן מי שמסוגל לספק רכיב מהשרשרת ממקום אחר אינו מוכר רק מוצר, אלא גם גיוון וביטחון אספקה. כאן נמצאת ההזדמנות של ישראל. לפי רשות החדשנות, יצוא ההייטק הישראלי הגיע ב־2025 לכ־85 מיליארד דולר, 58% מכלל היצוא של המשק. עיקר הצמיחה בתוצר ההייטק באותה שנה הגיע מייצור חומרה, מחשבים ומכשור אלקטרוני ואופטי, שהוסיף כ־16 מיליארד שקל בתוך שנה אחת. תעשיית ההייטק, שבתוכה מרוכז גם רכיב החומרה, אחראית ל־31% מתוצר הענף, עדיין הרבה פחות משירותי התוכנה, אבל הנתונים מראים שהמשקל שלה שוב גדל.

ההזדמנות הישראלית נמצאת בתשתיות

הגל הזה כבר עובר דרך ישראל. מרכזי הפיתוח של אנבידיה עוסקים בין היתר בטכנולוגיות רשת וקישוריות למרכזי נתונים, אינטל ו־טאואר מחזיקות פעילות ייצור שבבים, וחברות כמו נובה ו־קמטק מספקות ציוד בדיקה ומטרולוגיה. אלא שהמודל הישראלי עדיין בנוי בעיקר לתוכנה: הון סיכון אוהב חברות שאפשר להגדיל במהירות ולממש בתוך כמה שנים, בעוד שקו ייצור דורש הון ארוך טווח, קרקע, חשמל ותהליכי רישוי. הקפאת הרחבת מפעל אינטל בקריית גת המחישה עד כמה השקעות כאלה תלויות גם בתנאים עסקיים ומדינתיים, ולא רק ביכולת טכנולוגית.

ישראל אינה צריכה לנסות להיות טאיוואן, והיא גם לא תתחרה בארצות הברית על תקציבי הענק של מרכזי הנתונים. היא יכולה לבחור במקומות שבהם הערך גבוה דווקא משום שהרכיב קטן יחסית, אבל הכרחי לפעילות המערכת כולה. קירור נוזלי לשרתים הוא דוגמה אחת, עם חברה כמו ZutaCore; פוטוניקה לחיבור בין שבבים היא תחום נוסף, שבו פועלות Teramount ו־DustPhotonics; ויש גם ציוד בדיקה ומטרולוגיה, ניהול אנרגיה ואבטחת חומרה. בכל אחד מהתחומים האלה כבר קיימת בישראל יכולת, אבל עדיין חסרה מדיניות שרואה בהם שכבה תעשייתית אחת ולא אוסף של סיפורי הצלחה נקודתיים.

מה ישראל צריכה לעשות עכשיו

אם רוצים לנצל את החלון שנפתח, צריך לשנות את דרך המדידה. פחות לשאול כמה סטארט־אפים הוקמו וכמה כסף גויס, ויותר לבדוק כמה מהביקוש העולמי לתשתיות AI מתורגם לייצור מקומי, ליצוא ולתעסוקה תעשייתית. צריך גם להקצות את מה שמפעלי חומרה זקוקים לו ותוכנה כמעט אינה דורשת: חשמל זמין, קרקע מתועשת ואישורים מהירים. ולבסוף, יש צורך בהון סבלני. מענקי המו"פ הקיימים מתאימים היטב לפיתוח, אבל קו ייצור חי על לוחות זמנים אחרים, ובמקום הזה למדינה יש תפקיד אפשרי כשותפה שמאפשרת להון הפרטי להישאר לאורך זמן.

המהפכה התעשייתית יצרה עושר לא רק למי שהמציא את מנוע הקיטור, אלא גם למי שייצר את המנועים, הניח את המסילות ומימן אותן. מהפכת הבינה המלאכותית מחזירה את אותה שאלה בגרסה מודרנית: לא רק מי יפתח את המוח הדיגיטלי של העולם, אלא מי יבנה את הגוף שמאפשר לו לפעול. ישראל כבר נמצאת בתוך השרשרת הזאת, יותר מכפי שנהוג לחשוב. השאלה היא אם היא תסתפק בהפקת רעיונות, או תבחר להרחיב גם את המקום שלה בתעשייה שמממשת אותם.

הכותבת היא ד"ר בלה ברדה־ברקת, יזמת ופרשנית מאקרו־כלכלית וגאופוליטית, ומייסדת מעבדת המודיעין האסטרטגי Blue Pumpkin Strategic Intelligence Lab שבישראל.