מעבר לבוטים האיראניים: האיום האמיתי על הדמוקרטיה הישראלית בדיגיטל

מי שהאזין לדיון השבוע בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון על התערבות זרה בבחירות, היה עלול לחשוב שהשאלה המרכזית היא כיצד מזהים חשבונות איראניים או מסירים תעמולה זרה מהרשת. בעיניי, אלה דווקא השאלות הפחות מעניינות. השאלות החשובות באמת הן מי אחראי לטפל בתופעה, כיצד היא מתרחשת בפועל, מדוע אנחנו מחפשים רק שחקנים זרים, וכיצד הפכה עצם הטענה בדבר "השפעה זרה" לכלי במאבק הפוליטי הישראלי. 

בשנים האחרונות פיתחו מדינות ארגז כלים רחב להתערבות בענייניהן של מדינות אחרות. לעיתים מדובר בהתערבות פוליטית ישירה, לעיתים במימון גופים וארגונים, לעיתים במבצעי השפעה מורכבים המכונים FIMI (ר"ת Foreign Information Manipulation and Interference). מבצעים כאלה יכולים להתמקד בהזרמת תכנים לרשתות חברתיות, בתקווה שהאלגוריתמים יקפיצו אותם באופן ויראלי, או ב"פעילות מתואמת לא אותנטית" – הפעלת רשתות של בוטים, חשבונות מזויפים ו"בובות גרב", שיוצרים מצג שווא של תמיכה ציבורית רחבה.

אין תפישה לאומית אחת, אין חלוקת אחריות ברורה ואין מנגנון קבוע שמרכז מודיעין, הערכת השפעה, תגובה והפקת לקחים. זהו פער מדאיג שאינו רלוונטי רק לתקופת בחירות, אלא לכל ניסיון של מדינות זרות להשפיע על החברה הישראלית

התכנים עצמם כמעט תמיד נופלים לאחד משלושה סוגים: מסרים שמעמיקים קיטוב חברתי; מסרים שמערערים את יכולתנו להבין מה אמיתי ומה מזויף; או שקרים, שמטרתם להשפיע על תהליכים דמוקרטיים, החל מדיכוי הצבעה ועד ערעור האמון בתוצאות הבחירות. בכל מקרה, ההשפעה שלהם לא נעצרת בעולם הדיגיטלי, אלא עוברת אל העולם האמתי: המבצעים האלה כוללים פניות אישיות לאזרחים המציעות כסף תמורת צילום בסיס צבאי או ביצוע משימות אחרות; פרופילים פיקטיביים ממקור זר שהופכים למנהלי קבוצות ווטסאפ קהילתיות; או מתקפות סייבר שמטרתן לשתק מערכות מידע, לפרוץ למאגרי מידע ולהדליף מסמכים באופן מתוזמן כדי להשפיע על השיח הציבורי. הגבול בין המרחב המקוון לבין המציאות כמעט נעלם.

יש לבחון מה ומי עומד מאחוריה. השפעה זרה בישראל. צילום: אילוסטרציה. ChatGPT

השאלות שלא עולות מספיק לדיון

מאחורי כל אלה מסתתרות ארבע שאלות גדולות, שדווקא עליהן כמעט שלא מדברים. 

מי אחראי? בישראל אין גוף אחד שאחראי להתמודדות עם השפעה זרה במרחב הדיגיטלי. זהו אחד הממצאים המרכזיים שעליהם הצביע מבקר המדינה בדו"ח שפרסם לאחרונה. האחריות מפוזרת בין השב"כ, מערך הסייבר הלאומי, המל"ל, משרד החוץ, ועדת הבחירות המרכזית וגופים נוספים. אין תפישה לאומית אחת, אין חלוקת אחריות ברורה ואין מנגנון קבוע שמרכז מודיעין, הערכת השפעה, תגובה והפקת לקחים. זהו פער מדאיג שאינו רלוונטי רק לתקופת בחירות, אלא לכל ניסיון של מדינות זרות להשפיע על החברה הישראלית. 

איך לא לשתף עם זה פעולה? השפעה זרה לעולם אינה פועלת לבדה. כדי להסביר מה זה אומר, הצעתי לפני כמה שנים את המושג Virtual Collusion , "קנוניה וירטואלית". בחרתי דווקא במילה "קנוניה" לא כדי להצביע על שולחן משותף בינינו לבין אויבינו, אלא משום שמבצע השפעה זר לא מצליח בזכות עצמו; הוא מצליח כאשר הוא חודר לשיח המקומי ומקבל ממנו חיים חדשים.

כאשר שר בממשלה מגיע לישיבת ממשלה ומציג פוסטים הקוראים לרצח ראש הממשלה, והשרים דורשים לדעת מדוע השב"כ אינו פועל – ורק לאחר מכן מתברר שמדובר בפוסטים שמקורם במבצע השפעה איראני – המבצע כבר השיג את מטרתו.  

האם זו רק השפעה "זרה"? העובדה שהשב"כ מתריע מפני אותן טכניקות בדיוק רק כאשר מפעילה אותן מדינה זרה, משקפת ראיית מנהרה מסוכנת. בשנים האחרונות ראינו גם גורמים פוליטיים מקומיים עושים שימוש ברשתות השפעה, בחשבונות מזויפים, בפעילות מתואמת לא אותנטית, בסרטונים סינתטיים המבוססים על בינה מלאכותית ובקמפיינים שמטרתם להשפיע על סדר היום הציבורי ועל אמון האזרחים. מבחינת האזרח שנחשף לדיפ-פייק או לקמפיין מניפולטיבי, אין הבדל אם מי שהפעיל אותו יושב בטהרן או בתל אביב.

אם אותן טכניקות פוגעות בשיח הדמוקרטי, אין היגיון למדוד את האיום לפי זהות המפעיל ולא לפי שיטת הפעולה. ראיית המנהרה הזו מתבטאת גם בכך שארגוני הביטחון ממשיכים להתמקד בעיקר ברשתות חברתיות פתוחות, בעוד שחלק גדל והולך ממבצעי ההשפעה מתרחש כיום דווקא בטלגרם, בוואטסאפ ובאמצעות צ'אטבוטים ומערכות בינה מלאכותית.

איך למנוע מ"השפעה זרה" להפוך בעצמה לכלי במאבק הפוליטי? הדיון שנערך השבוע מוסגר כבר בפתחו, על ידי יו"ר ועדת המשנה, גם כעיסוק ב"השפעה מבפנים" ובביקורת על ועדת הבחירות המרכזית. בהמשך אף נשמעו טענות שלפיהן מדינות זרות פועלות להפיל מחנה פוליטי מסוים ולהעלות מחנה אחר לשלטון.

אינני יודעת אם הטענות האלה נכונות, ודאי שכל ניסיון של מדינה זרה להשפיע על הבחירות בישראל מחייב חקירה וטיפול. אבל כאשר המושג "השפעה זרה" עצמו הופך לכלי במאבק הפוליטי הפנימי, וכאשר הוא משתלב בנרטיבים של "גניבת בחירות" או של דה-לגיטימציה למוסדות האחראים על ניהולן – הוא עלול לשרת בדיוק את אותה מטרה שמבקשים מבצעי ההשפעה להשיג מלכתחילה: ערעור אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים. 

בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה כיצד מזהים חשבונות איראניים מזויפים, אלא האם מדינת ישראל מפתחת תפישה לאומית שיודעת להתמודד עם מניפולציה במרחב הדיגיטלי במלוא מורכבותה. כזו שמטפלת בטכניקות ולא רק במפעילים, שמבינה שההשפעה עוברת מן הדיגיטל אל העולם האמיתי, ושלא מאפשרת למושג "השפעה זרה" להפוך בעצמו לעוד כלי במאבק הפוליטי הישראלי. 

כותבת המאמר היא ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ובמרכז פדרמן למשפט וסייבר באוניברסיטה העברית