כרטיס הנסיעה של הקשישה בעלת התרנגולים

עמוסה בתרנגולות ובאווזים קשורים זה בזה בחבל שהסתבך בין רגליהם, עלתה ישישה לקרון הרכבת המיושן. איש לא היה מעוניין להתחכך בנוצותיהם הלבנבנות של התרנגולות המקרקרות, והכל פינו לה מקום.

כך מצאה לה הזקנה מנוח על אחד מספסלי העץ, ותוך דקות מספר היו בעלי הכנף שעמה מסודרים למופת סביבה, כשמפעם לפעם היא מפזרת להם זרעונים בחיבה רבה. התרנגולות חגגו ועד מהרה השתלטה על הקרון אוירה של לול. אף אחד מהנוסעים לא רצה לשבת ליד הקשישה וכולם התרחקו ממנה ככל שיכלו.

צפירה חדה וארוכה נשמעה מרציף התחנה, ובטרם הספיקה הרכבת לנוע ממקומה, נחפז בקפיצה צעיר מבוהל אל קרון הרכבת. בעודו מתנשף, החלו גלגלי הרכבת לשקשק באיטיות על פני מסילת הברזל אל עבר הבלתי נודע. כרטיס הוא לא קנה מחוסר כסף. רגליו הרועדות מפחד לא נשמעו לו, והוא חש כי הוא עומד לקרוס תחתיו.

סריקה קלה גילתה לו שהקרון עמוס לעייפה באיכרים חסונים ובעקרות בית כפריות, ולא נותר לו מקום ישיבה כי אם ליד אווזיה ותרנגוליה של הישישה שהמו וקרקרו בהתרגשות לרגל תזוזתה הרעשנית של הרכבת.

רע ומר יהיה גורלם

"לעיתים, טומנים החיים לאדם הפתעות שאין הוא יכול לצפותן", הרהר לעצמו דוד. עוד הבוקר שקד על תלמודו בצוותא עם חברו הטוב, ועתה הוא מוצא עצמו רועד כעלה נידף לצידה של קשישה עם תרנגולות רעשניות, במחלקה הרביעית ברכבת נוסעים עמוסה לעייפה, העושה את דרכה מאודסה לקייב.

היה זה בעת שהוא עמד לקום ממקומו כדי ליישר את גוו, כשלפתע הופיע ראש הישיבה מלווה בקצין בכיר בעל סבר פנים חמורות, שהציג צו המורה לבני הישיבה לפנות את העיר אודסה תוך 24 שעות, ולא – רע ומר יהיה גורלם.

הבחורים, שמלומדים היו בתלאות שהליט עליהם משטרו של סטלין, הילכו בעצבות איש איש למקום לינתו, אספו את חפציהם המעטים וחזרו למקומות מגוריהם. דוד, רצה גם הוא לשוב לעירו, קייב, אלא שהוא מבית עני ומרוד הגיע.

במשך חודשים ארוכים צירפו הוריו פרוטה לפרוטה כדי לשגרו לישיבה הקדושה, ועתה, כאשר כיסיו ריקים ממצלצלים, לא ידע דוד את נפשו. בפיו של ראש הישיבה שהיה אף הוא דל אמצעים, לא היו בשורות עבור דוד. "כסף, יקירי, אין לי", אמר בעיניים דומעות, "אך אוכל לייעצך, כי בכל עת שתרגיש שצרה גדולה מתרגשת עליך, זמר בפיך את הפסוק 'אין עוד מלבדו', רבים נושעו בכך".

אין עוד מלבדו

ראש הישיבה, הרים את ידיו, ובירך את תלמידו בהתרגשות, כי כל צרה ומכאוב לא יבואו עליו, ובהסירו את ידיו מעל ראשו של דוד, זירזו לעשות כל שלאל ידו כדי לעזוב את המקום במהירות לבל יבולע לו.

הנוף שניבט מבעד חלונות הקרון התחלף במהירות. הרכבת כבר שעטה במלא תנופתה, ובעוד שעה קלה אמורה היא להגיע לתחנתה הבאה, שם יעלה הכרטיסן חמור הסבר וידרוש ממנו כרטיס.

דוד, שהספיק להתאושש קמעא מריצתו הטרופה, שב ונשם תכופות כשהדאגה הולכת ומכרסמת בלבו. הישישה סיימה להאכיל את בעלי הכנף זו הפעם השלישית, כשדוד החליט לפנות אליה. תוך שהוא מביט לכל עבר לראות כי איש אינו שומע את דבריו, לחש דוד משפטים אחדים באזני הישישה, שנראתה כמי שאינה קשובה לדבריו כלל.

לפני שסיים את לחישותיו, שאל בתחינה: "אולי, גברת, יכולה את לעזור לי"? אך תמה המילה האחרונה מפיו של דוד, וראשה של הישישה, שבלאו הכי נראתה תשושה, החל להסתובב במעגלים קצרים, ותוך רגעים מספר שקעה בשינה עמוקה, שתוצאותיה נשמעו היטב בחלל הקרון.

דוד היה מאוד מאוכזב, נראה היה שהתקוות שתלה בישישה שתושיע אותו, נגוזו. מי יוכל לעזור לו באם יצטרך להציג כרטיס נסיעה בפני הכרטיסן? הוא אימץ לעצמו את עצתו של ראש הישיבה ושם מבטחו בבורא עולם, "אין עוד מלבדו".