חשיבה אחרת על פילנתרופיה – איך לחזק את המגזר השלישי

הכותב יוצא בקריאה לשינוי מערכת היחסים במשולש תורמים-עמותה-אוכלוסיות היעד בצורה שתאפשר להעריך את האפקטיביות של העמותה והתרומה

17/01/2022 12:53
משה פרבר, יזם וחבר בוועד המנהל של עמותת מחשבה טובה.

כמו רבים וטובים אחרים בחברה שלנו, גם אני משתדל לעשות לטובת הנזקקים בחברה על ידי תרומות שונות – תרומות כספיות, שעות התנדבות, מנטורינג, חשיבה וקידום כחבר הוועד המנהל בעמותת מחשבה טובה (אשר עוסקת מעל 17 שנים בצמצום פערים חברתיים באמצעות טכנולוגיה) ופעילויות נוספות ממגוון תחומים במגזר השלישי, למען ילדים ונוער בסיכון, אנשים עם צרכים מיוחדים, מבקשי עבודה ובני הגיל השלישי.

בעשור האחרון שאני עושה זאת, יצא לי לבחון מקרוב כיצד מתנהלות מערכות היחסים בין התורמים למוטבים שלהם, ואני לא יכול שלא להשמיע קול הקורא לשינוי במערכת היחסים במשולש הזה של תורמים-עמותה-אוכלוסיות היעד.

ישנה מגמה עולמית של עלייה בכמות התרומות לפילנתרופיה, ויותר ויותר ארגונים ואנשים פרטיים מממשים תוכניות ותרומות מסודרות ומושכלות, אבל הצורך בתרומות – אינו פוחת, והתלות של האוכלוסיות הנזקקות בעמותות ובתמיכה חיצונית רק גדל. ואם נמשיך באותה צורה, המודל הזה יקרוס כמו מגדל קלפים, וזה מביא אותי למחשבה שאנחנו צריכים לבנות מחדש את היחס שלנו לפילנתרופיה.

המקום הראשון שעליו אני רוצה להתעכב הוא ההון האנושי. כל מעסיק יודע כמה חשוב לארגון קיומם של עובדים ומנהלים מתאימים וטובים, אבל כל מי שניסה לגייס עובדים למגזר השלישי יודע, שקשה לגייס עובדים מתאימים. והאמת, כולנו מבינים מדוע. השכר במגזר השלישי אינו משתווה לאף סקטור אחר במשק – העבודה קשה, מסביב לשעון, והמטען הרגשי, התסכול וחוסר האונים יכול לייאש גם את האנשים הנחושים ביותר.

בשנים האחרונות יצא לי לראות לא מעט תהליכי גיוס תרומות למגזר השלישי, ודרישה אחת מאחדת את כל התורמים – הרצון לראות כמה שיותר מהתרומה מגיע ישירות לאוכלוסיות הנזקקות. בעוד שדרישה זו הגיונית בפני עצמה, היא משאירה את מנהלי העמותות עצמם עם סל כלים קטן ביותר לתגמול העובדים בעמותה. בנוסף, חלק מהמדדים הפיננסיים אשר משמשים לבחינת עמותות על ידי רשם עמותות וקרנות פרטיות מגבילים בעצמם את היכולת של העמותה לתגמל עובדים ומנהלים.

התוצאה: קשה לגייס עובדים ומנהלים מהשורה הראשונה למגזר. מנהלים/ות צעירים/ות, אשר נכנסים למגזר השלישי מתוך תחושת שליחות, מחזיקים בדרך כלל מספר שנים לפני המעבר לשוק הפרטי – כי עם תחושת השליחות קשה ללכת למכולת.

וזה אומר בפועל, שלא משנה כמה כסף ״יישפך״ לפילנתרופיה, תמיד נהיה בחוסר אל מול הצרכים הגדלים בחברה המודרנית.

אז מה צריך לעשות?

  • התורמים במשק צריכים להיות מודעים יותר לצורכי המגזר. במקום המדד של כמה אחוזים מהתרומה מגיע למוטבים, נדרש למצוא שיטות אחרות כדי להעריך את האפקטיביות של העמותה והתרומה. השאירו למנהלי המגזר להחליט כיצד הם צריכים להוציא את התרומות שהם מקבלים בהתאם לאתגרים, ותמדדו את האימפקט עצמו.
  • לשלם שכר הולם למנהלי עמותות זו לא מילה גסה. כותרות פופוליסטיות ברשתות החברתיות גרמו למנהלי עמותות להיות זהירים מאוד בעלויות השכר שלהם. אבל לאורך זמן, הדבר גורם לשחיקה בטיב הניהול, ויש לצאת בגלוי נגד השוואות פופוליסטיות שבוחנות רק שכר ואינן לוקחות בחשבון את האימפקט של העמותה והתוצאות בפועל של המנהלים.
  • גם על רשם העמותות לשכלל את שיטות המדידה והיחסים הפיננסיים שבהם הוא עושה שימוש על מנת להנחות את המגזר. השיטות הקיימות היום גם לא מבטיחות כי הכסף יגיע למקום הנכון וגם מקשות על שימור כוח האדם לאורך זמן.

כולי תקווה כי תובנות אלו ייפלו על אוזניים קשובות. המגזר השלישי כולל ברובו אנשים נהדרים, איכותיים ובעלי מוטיבציה, שיכולים להתגבר על כל קושי – הם רק צריכים לקבל מאיתנו סביבה תומכת לפעילות הכה חשובה שלהם.

 

הכותב הוא יזם היי-טק וחבר בוועד המנהל של עמותת מחשבה טובה.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים