על אתיקה, פסיכיאטריה וגוגל

מהפכת האינטרנט יוצרת דילמות רבות גם בתחום האתיקה הרפואית. הוושינגטון פוסט (Washington Post) פרסם לא מכבר מאמר מרתק שעסק בסוגיה חשובה זו. בין היתר, נאמר שם, שאחד הפסיכיאטרים בבית חולים אמריקני, קיבל לינק ובו הפנייה לבלוג ברשת החברתית פייסבוק (Facebook) של אחד ממטופליו. הלינק הועבר אליו על ידי אחד מידידיו של המטופל. בבלוג כתב המטופל בין היתר טקסטים שמהם עלו מחשבות אובדניות, וזו היתה הסיבה, כנראה, שאותו ידיד החליט ליידע את הפסיכיאטר.

אותו פסיכיאטר התלבט בהתחלה האם להיכנס ללינק של המטופל, שהרי זו חדירה לפרטיות, ולהציץ במידע הפרטי לכאורה. לאחר היסוסים, החליט בכל זאת לקרוא ונחשף לכוונות ההתאבדות של המטופל שלו. בשלב מסוים הוא החל לחוש שוב אי-נוחות מחשש שחצה קווים אדומים שהוא לא היה אמור לחצות. למרות זאת, הפסיכיאטר יצר קשר עם המטופל, כדי לוודא שהוא אינו מתכוון לממש את מחשבותיו, אך תחושת החדירה לפרטיות המשיכה להעסיק אותו.

הוא העלה את השאלה הזו לדיון בהרצאה שנתן בפני קולגות בכנס של אגודת הפסיכיאטרים. למאזיניו סיפר את מה שקרה ושאל בפשטות: "האם הייתי צריך לקרוא את הבלוג או לא?". התשובות באולם נחצו באופן כמעט שווה. חלק אמרו "בוודאי" – שהרי מדובר בסכנה לחיי אדם, ואחרים קבעו חד משמעית שלמרות הכל אסור היה לרופא לחדור לפרטיות של החולה.

מכאן המשיכו הפסיכיאטרים לדון בשאלה רחבה יותר: מתי ואיך פסיכיאטר צריך להשתמש באינטרנט כדי לגלות פרטים על מטופליו, שלא נמסרו לו בעת הטיפול הרשמי, ומה עליו לעשות במקרים בהם הוא נתקל, למשל, בבלוג עם מחשבות אובדניות. אך השאלה היא רחבה יותר, משום שלא מדובר רק ברשת חברתית – אלא בכל מדיום אינטרנטי, דוגמת פורומים, תוכנות מסרים מידיים, וידיאו בלוגים ועוד.

"רק כעת אנו מתחילים להתמודד עם הבעיות האתיות של האינטרנט", אמר בכנס סטיבן בהאק – חבר הנהלה בארגון הפסיכולוגים האמריקני. "זה הזמן לקבוע כללים שיכתיבו מתי אנשי מקצוע כמונו יכולים לצרף את הווב למסלול העבודה, ומהם הקווים האדומים שלנו".

פסיכיאטרים אחרים העירו, כי מערכת היחסים בין מטופל לפסיכיאטר היא מאוד מורכבת, ויש בה ממילא חשיפה לפרטים האינטימיים ביותר. ההבדל הוא שהפרטים הללו נחשפים רק בפגישות פנים אל פנים, מאחורי דלת סגורה, ומבוססים על אמון הדדי. פסיכיאטרים אחרים אמרו, כי אם נוצר מצב שבו הרופא צריך להיחשף למידע על מטופל ממקורות אישיים, עליו לקבל ממנו רשות וגם להחתים אותו על טפסי הסכמה.

באותו כינוס רופאים הועלתה גם האפשרות שהמטופל בעצמו יוזם קשר עם הרופא שלו באמצעות האינטרנט, לאחר שחיפש אותו בגוגל (Google). "זה בסדר, זו זכותם. כך הם מכירים אותי ואני במקביל יכול גם להכיר אותם", אמרו חלק ממשתתפי הכנס.

ויש גם את פתרון אחר שהוצע באותו הכנס: להחליט שתרפיסטים יתנזרו מרצונם מגלישה ברשתות חברתיות, כדי לא להיתקל במטופל שלהם במצבים שלא היו רוצים לראות אותו בהם. אלא שפתרון זה יכול להיות טוב רק לגבי רופאים בגילאים מסוימים. קשה להניח שבוגרים צעירים של בתי ספר לרפואה יוכלו לעמוד בגזירה הזו.

השורה התחתונה: האינטרנט יצר קונפליקטים בתחומים רבים, בין היתר באתיקה הרפואית. התחושה היא שכל הגבולות נפרצו, וכאשר זה מגיע לתחום הרפואה, השאלות בנושא מקבלות משנה תוקף.