איך פוגעים בשירות לאזרח?

התשובה: באמצעות פניה מיותרת לערכאות בכל פעם שמישהו לא מרוצה ממשהו ● הפסדת במכרז? רוץ לבית הדין לעניינים מנהליים! כך המכרז ייעצר, תהיה לך הזדמנות להכפיש את מתחריך ולספוג הכפשות כנגדך, תספק לעורכי הדין תעסוקה ובעיקר - תדאג ששיפור השירות לאזרח יתעכב בעוד שנה ● מתי התחלנו לערוך את המכרזים שלנו בבתי המשפט?

אחת הטענות שיש לנו באופן קבוע כלפי הממשלה, היא העובדה שהיא לא מספיק נחרצת בנושא השירות לאזרח. כך, נטען לרוב, שהיא אינה מבצעת מספיק פרויקטים כפי שהיה מצופה ממנה, וכשהיא כבר עושה – לוקח יותר מדי זמן עד שהם מסתיימים, ולא תמיד לשביעות רצוננו. דוגמאות לכך מוזמן להביא כל אחד מחוויותיו האישיות, במגע האחרון שלו עם משרד ממשלתי.

לפעמים אנו שוכחים שאחת הסיבות לעיכובים בפרויקטים שיכולים באמת לסייע לאזרח הפשוט, בלי ציניות או מרכאות, הם דווקא אנחנו. הכוונה היא לאותם האזרחים שמשתתפים במכרזי ממשלה, ובפרט אלו שפוגעים בהם. הדרך הכי קלה לעשות זאת היא לפנות לערכאות בכל פעם שמסתיים מכרז זה או אחר. חברות שמפסידות במכרז מוצאות לנכון לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לפסול את המכרז או כדי לערער על החלטה זו או אחרת של הממשלה.

אלמנט השקיפות שהולך ומוטמע בכל תהליכי העבודה של הממשלה, נושא בחובו יתרונות רבים, אבל גם כמה חסרונות. למשל, הוא מקל מאוד על כל מי שרק רוצה, לרוץ לבית המשפט ולהגיש עתירה. התוצאה המיידית היא עצירת הליך המכרז כולו, שמלכתחילה ארוך מדי, בעיקר מסיבות אובייקטיביות. גלגלי הצדק בישראל, כידוע, נעים לאט. הרי שופטים הם קודם כל בני אדם, וההספק שלהם בדרך כלל אינו עומד בשום יחס לעומס המוטל עליהם. כך, נוצרים תורים, ותביעה שמוגשת היום, תדון רק בעוד כמה חודשים טובים. הרי הצדדים צריכים לטעון את טענותיהם, והמדינה אף פעם לא מספיקה להגיש את תגובתה בזמן. ברוב המבקשים היא תבקש דחייה ואחריה עוד אחת – ובינתיים הכל קפוא.

אחרי שניים-שלושה דיונים ארוכים ומתישים, שבהם השופט אינו מסתיר את העובדה שהוא אינו בקי במונחים הטכנולוגיים, הוא עצמו מתחיל להתעייף וזורק לחלל האוויר את הצעת הפשרה: כנסו למו"מ ותסגרו את הנושא ביניכם. הצדדים מתפזרים, עורכי הדין ממשיכים להחליף מסמכים ביניהם ולבסוף מבקשים את אישור השופט על הסכם הפשרה. לרוב, השופט יעיר במהלך כתיבת החלטתו, כי את אותו ההסכם הם היו יכולים להשיג גם בלעדיו, אבל תפקידו הוא לשפוט ובכך הוא מילא את חובתו. בינתיים, השירות לאזרח שאמור היה להיות מיושם – נדחה. כך, עד שהוא עולה כבר לאוויר, הטכנולוגיות מיושנות, התקציבים משתנים והתוצאה מתעוותת.

התסריט הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, ודי אם נזכיר את מכרז תעודות הזהות החכמות, שנתקע בין 2001 ל-2007 בשרשרת של דיונים משפטיים, או את מכרז בתי התוכנה של החשב הכללי, שמסתובב לו בין בתי משפט.

אתמול (ב') נחתה על שולחננו עוד תביעה בנושא מכרז ממשלתי. הפעם, בנושא 900 עמדות מידע שהממשלה רוצה להציב במקומות שונים בארץ כדי לתת שירות טוב יותר לאזרחיה. טלדור, כזכור, הוכרזה כזוכה במכרז. המהלכים להטמעת אותם "קיוסקי" מידע כבר החלו, אולם ייאלצו לעצור בינתיים, עקב העתירה שהגישה החברה שלא זכתה במכרז, כדורי עיצוב בתעשייה.

יש להדגיש, כי זכותה של כל חברה לפנות לערכאות במידה והיא סבורה שגוף כלשהו נהג לא כשורה, אבל לא תהיה זו הפתעה גדולה אם השופט יציע לצדדים לבסוף ללכת לפשרה. ונשאלת שוב השאלה: בשביל מה היה צריך את כל הדרך הארוכה הזו?

בועז דולב, מנהל ממשל זמין במשרד האוצר, שערך את המכרז, אמר בתגובה כי הוא מצר מאוד על התופעה הזו, של חברות שממהרות ללכת לבתי משפט. לא מפני שזה לא לגיטימי, אלא מפני שזה גורם נזק ממשי לשירות לאזרח שהממשלה מנסה לשפר כל הזמן. הוא לא התכוון רק לחברת כדורי, אלא לתופעה המכוערת הזו שמשתלטת על חיינו.

דולב דיבר מהלב, ורצוי מאוד שמישהו שם למעלה ייקח את דבריו ברצינות ויחשוב: האם לא הגיע הזמן ליצור מנגנונים חכמים מספיק, שיחסכו מאיתנו את הסרט הזה? שוב תביעה? שוב דיונים? שוב הכפשות הדדיות ופשרה שללא כל קושי אפשר היה להשיגה קודם?

שקיפות, יושר, מכרזים הוגנים – כן. נדנוד מיותר וניסיון לזכות במכרז דרך בית המשפט – לא. ברוב המקרים זה לא מוצדק ובעיקר מיותר.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים