כך הטכנולוגיה יכולה לעצור את ההידרדרות של ישראל במדד השחיתות

עמותת שקיפות בינלאומית פרסמה אתמול (ד') את מדד השחיתות העולמי לשנת 2019. ישראל יוצאת בכלל לא מוחמאת מהמדד: היא דורגה במקום ה-35 מבין 180 מדינות, עם הציון 60 מתוך 100. על פי הדירוג הזה, ישראל ממוקמת רק שבעה מקומות מעל הקו האדום, שהמדינות שנמצאות למטה ממנו מוגדרות במדד כמושחתות. זו השנה הרביעית ברציפות שישראל מידרדרת: ב-2016 היינו במקום ה-28.

צריך לומר: אין להסיק מכך שישראל היא מדינה מושחתת. מדובר בסקר עמדות. אבל כאשר ממפים מדינות לפי רמת השחיתות, התדמית של המדינה משפיעה על הרבה מאוד מקבלי החלטות, יש לה השלכות כלכליות, חברתיות והיא מבטאת דעת קהל משמעותית.

על אף שאין במדד כל היבט טכנולוגי, הרי שאין ספק שהטכנולוגיה היא מרכיב חיוני במאבק נגד השחיתות. זוהי דוגמה מובהקת לאחד התפקיד המסורתיים של ה-IT והדיגיטל בכלל: להיות הכלי המרכזי שבעזרתו ניתן לחשוף שחיתויות, למנוע אותן על ידי בקרה חכמה, לבצע פעולות שקשורות בניתוח אנליטי של נתונים שיכולים לנבא תשתית לשחיתות ועוד.
התוצאה של תפיסת השחיתות בישראל היא סך כל הפעילות וההשקעות של הממשלות במאבק בשחיתות, כולל בכלים טכנולוגיים שיכולים לסייע להן בכך.

שקיפות בעידן הדיגיטלי

אחד האמצעים שמסייעים למאבק בשחיתות, ואף הפופולרי שבהם, הוא השקיפות. בשנים האחרונות זו מהווה אלמנט מרכזי בפעילות של גופים ציבוריים, לרבות ממשלה, רשויות מקומיות וחברות ציבוריות. אתרי האינטרנט של הגופים האלה מכילים מידע רב, משקפים תהליכים וחשופים לביקורת.

מגמה שמסייעת ליצירת שקיפות היא הממשל הפתוח (Open Data). זוהי דוקטרינה שפותחה בשנים האחרונות והיא קובעת שלאזרחי כל מדינה יש זכות עיון במסמכים והליכים שלטוניים שנעשים בה, כדי לאפשר פיקוח ציבורי, במובן הרחב של המילה. התפיסה הזו עדיין לא מוטמעת בממשלת ישראל, כי היא סותרת את ההיגיון של השלטון, שרוצה לחשוף כמה שפחות. וככל שיש פחות חשיפה יש מדגרה טובה יותר לשחיתות.

שקיפות בעידן הדיגיטלי מייצרת כמויות אדירות של מידע – טקסטואלי ו-ויזואלי. היכולת לאתר כשלים ולמנוע שחיתות תלויה ביכולת להבין את המידע, לנתח אותו ולהצביע על אלה שמבצעים פעולות לא חוקיות. פה מדובר בתהליך מורכב יותר, שתלוי הרבה מאוד ביכולת וברצון של גופים וממשלות להשקיע בכלים אלה.

כאן אנחנו מגיעים לאזורים של AI ,BI, לימוד מכונה והכלים שמלווים אותם. היישום של כלים אלה הוא קצה הפירמידה של תהליכי המחשוב. הכלים הללו צריכים להיות בעלי יכולת לתקשר עם מערכות תשתיות, שרובן ישנות ולא מסוגלות לתת את המענה. הסקטור הציבורי בישראל, כולל הממשלה, נמצא בשלב של הכרה והפנמה בצורך באנליטיקה שתדע לנתח את הנתונים, אבל הדרך עוד רחוקה עד ליצירת תשתית דיגיטלית שתוכל לשמש בקרה וניתוח מלאים.

מה עם הפרטיות?

יש גם את העניין של שמירה על פרטיות. גופי ממשלה מחזיקים במידע הרגיש ביותר והאישי ביותר, והמידע הזה שווה הרבה מאוד כסף לכל מיני בעלי עניין. העידן הדיגיטלי יצר זירת מסחר ענקית במידע, בין היתר בעקבות דליפות של נתונים ממאגרי מידע. המאבק בתופעה זו הוא בלתי פוסק: בשנים האחרונות נכנסו לתוקף תקנות ה-GDPR האירופיות והרשות להגנת הפרטיות שלנו, שערכה היום (ה') את הכנס השנתי שלה, פועלת על מנת לשנות את חוק הגנת הפרטיות המיושן – מה שמתעכב לאור העובדה שכבר כשנה אנחנו בלי ממשלה מתפקדת.

אחד המגזרים שמודבקת לו תווית של שחיתות הוא המגזר המוניציפאלי. הכותרות בתקשורת על ראשי ערים שחשודים בשחיתות חוזרות בתדירות רבה מדי. אבל מדד השקיפות ברשויות המקומיות של השלוחה הישראלית של עמותת שקיפות בינלאומית הראה השנה שיש מגמה של שיפור. המדד סקר 39 רשויות על פי שורה ארוכה של קריטריונים, וממנו עלה ששמונה ערים לפחות שיפרו את מעמדן וקיבלו ציון 100, וערים רבות אחרות הגיעו לציונים טובים.

מי ששותף להטמעת כלי IT למלחמה בשחיתות הוא קודם כל המנמ"ר, ותחתיו אגפי מערכות המידע. יש הלימה כמעט מוחלטת בין מעמדו של המנמ"ר במגזר הציבורי לבין רמת השחיתות שם. בכל המקומות שבהם המנמ"רים הם בעלי מעמד משפיע, שותפים ואף יוזמי תהליכי שקיפות, הפוטנציאל לשחיתות קטן יותר. ואם יש מסקנה נלווית למדד השקיפות הבינלאומי – שכאמור, לא החמיא לנו – היא קריאה למנהלים במגזרים הציבורי והעסקי לבחון את מעמד המנמ"ר בארגונו, לדרוש ממנו להציע הצעות וליצור פתרונות שיאפשרו להדק את הפיקוח על השחיתות, כדי שבשנה הבאה נדורג במקום טוב יותר.