המבחן של הגולשים

אחת ההצלחות שניתן יהיה לזקוף לזכותה של המחאה הציבורית שמתרחשת בחודש האחרון ברחבי הארץ, היא השינוי בשיח הציבורי והעלאת המודעות לצורך בהידברות בין חלקים שונים באוכלוסיה. ההידברות חשובה לא רק כדי לפתור את הבעיות החשובות שמארגני המחאה מעלים, אלא גם כחלק מהשינוי שצריך להיעשות: פתיחת הערוצים לשיחה ישירה בין הממשלה לאזרחים. זה מתחיל בממשל זמין – בשירותי אונליין שהממשלה מציעה לציבור, וממשיך בתוכניות רבות הנוגעות לתחום פעילותו של השר מיכאל איתן.

מזה שנתיים מדבר, מתכנן ומתחיל השר איתן בהליכים שמטרתם "שיפור השירות לאזרח". אין זה סוד שמרבית הציבור לא ממש מבין במה מדובר. גם חלק מכלי התקשורת לא מפרגנים, בגלל שאלו שכותבים על הנושא, כלל לא מבינים בו (אופנה מקובלת בניו-מדיה של ימינו), וגם משום שחלקם משתמשים בפעילותו של השר כדרך נוספת לנגח את הממשלה.

והנה, לפתע, בתוך כל המהומה שעוררה המחאה, צץ נושא שיתוף הציבור בדרך קבלת ההחלטות. כרגיל, הטכנולוגיה מתגייסת לטובת המטרה החשובה הזו, ופעילות מהירה שנעשתה בימים האחרונים, אפשרה להעלות לאוויר את האתר של הוועדה שבראשה עומד פרופסור מנואל טרכטנברג. לא מדובר פה בעוד עמוד אינטרנט, אלא באתר שבאמצעותו יוכל הציבור לצפות בדיוניה של הוועדה בשידור חי, להשתתף באופן פעיל בדיוני הוועדה, להציע הצעות ולהשפיע על הדיונים.

השאלה המרכזית היא, עד כמה הציבור באמת ישתף פעולה עם האתר, יעלה רעיונות ויצפה בשידורים. במילים אחרות: זהו מבחן הרייטינג. בדמוקרטיה שיש בה שקיפות והאזרחים משתתפים בקבלת החלטות, קיימים שני צדדים – הצד של הטכנולוגיה והצד של המשתמשים עצמם. במקרה שלפנינו הטכנולוגיה אינה הנושא. אתרים כאלו הועלו בעבר וקיימים גם היום. השר איתן עצמו עמד בראש מיזמים כאלו עוד בשלהי שנות ה-90', כאשר ניסה לפתוח את הדיונים של ועדות מסוימות בכנסת לציבור הגולשים – בעיקר את ועדת המדע והטכנולוגיה. הרייטינג הנמוך והתגובות הדלות שהגיעו מטוקבקיסטים בודדים – חלקם בעלי לשון בלתי מנומסת בעליל, שברו את איתן והוא נאלץ לאכזבתו לרדת מהמיזם הזה. גם בשנים האחרונות, כאשר הכנסת מעבירה בשידור ישיר דיונים בערוצים השונים, אחוז הצפייה הוא לרוב אפסי.

המצב דומה גם באתר שהועלה לאוויר בנושא תקציב המדינה. הציבור קיבל הזדמנות אמיתית להשפיע על קביעת חלק מסעיפי התקציב, אבל הרייטינג היה מאוד נמוך. התקציב עבר בסוף, עם כל העיוותים שבו – אותם עיוותים שבגינם יוצאים היום המפגינים לרחובות. יש המסבירים זאת כעוד סימפטום למשבר האמון השורר בין הציבור לממשל, ויש הגורסים כי זהו עניין של תרבות פוליטית שלא קיימת אצלנו, בניגוד למדינות מערביות אחרות.

כעת יש הזדמנות נוספת – והיא קריטית הרבה יותר. היושבים במאהל בשדרות רוטשילד טוענים, כי הם לא מאמינים לוועדת טרכטנברג "לא בגלל זה העומד בראשה אלא מפני שאנו יודעים שהממשלה לא סופרת אותנו, לא רוצה להקשיב לנו ולכן אין לנו שיח ושיג איתה". הגישה הזו היא טעות.

שלא תטעו: הממשלה הקימה את האתר רק בזכות ההפגנות המרגשות של יושבי האוהלים. בזכות האהדה הרבה לה זוכים המפגינים מהעם, נאלץ ראש הממשלה לפתוח את הדיונים לציבור. אם מובילי המחאה ברוטשילד ימשיכו לשבת באוהלים, ולא יעודדו את הציבור לגלוש אל האתר ולהפציץ אותו בתגובות, המחאה שלהם תדעך. אם לא נטרח אנחנו לצפות בדיונים לפחות פעם אחת, אנו נשחק לידיהם של כל אותם פוליטיקאים שעליהם אנו מקטרים.

צו השעה הוא להתגייס ולקחת חלק פעיל באתר של ועדת טרכטנברג – גם כדי לעזור לפרופסור טרכטנברג, שהתגלה כתקווה העכשווית האחרונה – אבל בעיקר כדי לעזור לעצמנו.

שלא תגידו שלא אמרנו.

השתיקה המוזרה של טייקוני ההיי-טק

ועוד כמה מילים בקשר למחאה: מטרידה ומוזרה שתיקתם של ראשי תעשיית ההיי-טק בארץ. צדק חברתי הוא, בין היתר, גם הפניית משאבים לחינוך שיכשיר תלמידים ללימודי מדעים ומחשבים, שם נמצא העתיד.

ראשי תעשיית ההיי-טק מסמלים, בעיניי לפחות, את הטייקונים "הטובים" – אלה שלא ממנפים עסקאות בלון, ולא לוקחים אגרות חוב ואחר כך דורשים "תספורת". הם מייצגים את הציונות האמיתית בישראל של שנת 2011 – אותה ציונות שמייצרת, מרוויחה ביושר ומפרנסת כמה מאות אלפי אנשים, שחלקם ממעמד הביניים שאחראי להכנסות של 50% מהייצוא של מדינת ישראל.

שום צדק חברתי לא יוכל להתקיים ללא המשך דהירתו של הקטר שמוביל את המשק. האתר של ועדת טרכטנברג יכול להיות הזדמנות טובה עבור ראשי התעשייה שלנו לקום ולומר את דברם.

אין להם במה להתבייש.