איך לשמר כוח אדם טכנולוגי בשירות הציבורי?

השבוע דיווחנו על פרישתם של כמה מנמ"רים בכירים בשירות הממשלתי, בהם כאלה שעברו למגזרים אחרים. על הרשימה הזאת נמנים מנמ"ר משרד התחבורה, צור אהרון, שסיים את תפקידו בתום 7.5 שנות עבודה במשרד ועבר למגזר האקדמי; אלי אללוף, מנהל מרכב"ה – פרויקט התשתיות הגדול ביותר של הממשלה; שרון סולומון, שהיה מנמ"ר משרד מבקר המדינה ועבר לתפקיד דומה בנתיבי איילון; ונתן הרשקוביץ, המנמ"ר הוותיק של רשות ניירות ערך, שפורש לגמלאות.

מעבר לפרישתם של המנמ"רים הללו, באגפי המחשוב בממשלה מתמודדים עם קושי משמעותי בגיוס כוח אדם, שאמנם קיים בכל הענף, אבל בשירות הציבורי הוא מורכב יותר. התקשוב, הדיגיטל ותהליכי הטרנספורמציה הדיגיטלית של הממשלה, לרבות ואולי אף בעיקר פרויקט הענן הממשלתי נימבוס, מעצימים את הקריטיות של מערכות המידע בעבודת המשרדים השונים. פרישתם של מנמ"רים ותיקים מובנת, מאחר שתפקיד המנמ"ר בממשלה הוא תקרת זכוכית, ויכולת הקידום המקצועית מוגבלת יחסית. גם הקידום בשכר נמצא בפיגור רב לעומת השוק הפרטי. תוסיפו לכך את העובדה שכדי למנות מנמ"ר בכיר במגזר הממשלתי, במקום זה שפרש, נדרש מכרז – מהלך שיכול לקחת תקופה ארוכה – והרי לכם אתגר משמעותי.

בהעדר קאדר של אנשי מחשוב ברמה הגבוהה ביותר, כל ההשקעות של הממשלה בטרנספורמציה דיגיטלית, במחשוב ובמעבר לענן עלולות לרדת לטמיון, כי לא יהיה מי שיממש אותן

האתגר הזה גדל לאור חוסר היציבות הפוליטית והעובדה שאנחנו מצויים במערכת בחירות חמישית בשלוש שנים – מה שעוצר כל תהליך מכרז משמעותי לכוח אדם בשירות הממשלתי. וגם אם כבר מתקיים מכרז, משרדי הממשלה מתקשים לגייס אנשי מקצוע, שיש להם חלופות רבות בשוק הפרטי, ובוודאי בענף ההיי-טק. גם התקווה שהפיטורים בחברות ההיי-טק יזרימו אנשי טכנולוגיה לשירות הציבורי לא מתממשת בינתיים.

על פי הנתונים האחרונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו, מספר המשרות הפנויות בהיי-טק עמד בחודש יוני על 383,300, ולכן כל מפוטר יכול לבחור לאן הוא רוצה לעבור. השירות הממשלתי נמצא בעדיפות אחרונה, אם בכלל.

לכך צריך להוסיף עוד מרכיב שמקשה על ההתנהלות: באופן מסורתי, כוח האדם הטכנולוגי בשירות הממשלתי מורכב מאחוז גבוה של עובדי מיקור-חוץ, וגם החברות שמספקות את השירות הזה מתמודדות עם מחסור בכוח אדם. מה גם שלעתים קרובות, השכר שהן משלמות לעובדים לא מספיק אטרקטיבי עבורם.

מחסור מחריף

המחסור בכוח אדם טכנולוגי בשירות הממשלתי לא נולד אתמול, אבל הוא החריף בשנתיים האחרונות. יותר ויותר עובדים ועובדות שעובדים באגפי המחשוב הממשלתיים משדרגים את עצמם לחברות בשוק הפרטי, בין היתר בגלל המחסור החמור בעובדים, שבעקבותיו נאלצים המעסיקים להציע להם.ן שכר יותר גבוה. שכר שהסכומים שמוצעים להם בממשלה אינם ברי תחרות מולו. אלא שזה שכר חסר פרופורציה.

בתקופה של משבר ופיטורים בהיי-טק, היה הגיוני לצפות שהשכר של העובדים יחווה ירידה. אלא שלא כך: על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר בהיי-טק ביוני האחרון היה גבוה בכ-8% לעומת הנתון באותה החודש אשתקד – במהלך פריחה שידע ההיי-טק, ועמד על כ-27 אלף שקלים. הממשלה, כאמור, לא יכולה להרשות לעצמה לתת שכר שכזה.

ישראל נחשבת לאומת החדשנות, אבל קיים כאן פער עצום בין המגזר הפרטי לזה הממשלתי – לא רק בשכר, אלא גם בין הטכנולוגיות פורצות הדרך שהחברות הישראליות מוכרות בעולם לבין מה שיש בשירות הציבורי. נכון הוא שבשנים האחרונות נרשמה פריצת דרך משמעותית בשירותים הדיגיטליים שהממשלה מציעה, במיוחד במהלך ולאחר הקורונה, אבל הפערים עדיין עצומים. כדי לקדם את ישראל לפסגת החדשנות בשירות הממשלתי והציבורי, הממשלה זקוקה לכוח האדם הטוב ביותר. בהעדר קאדר של אנשי מחשוב ברמה הגבוהה ביותר, כל ההשקעות של הממשלה בטרנספורמציה דיגיטלית, במחשוב ובמעבר לענן עלולות לרדת לטמיון, כי לא יהיה מי שיממש אותן.