האם ההיי-טק ימשיך לסייע למדינה גם בעוד עשור?

אנחנו נמצאים בעיצומם של הימים השנתיים המיוחדים של מדינת ישראל, עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שחל בשבוע שעבר, יום הזיכרון, שמתחיל הערב (ג'), ויום העצמאות, שיתחיל מחר בערב.

24,068 איש, רובם צעירים וצעירות, נפלו במערכות ישראל ונרצחו בפיגועי הטרור. 568 מתוכם הם חללי חיל הקשר, התקשוב וההגנה בסב"ר. בראיון לכתבנו יוסי הטוני לרגל יום הזיכרון דיבר אלוף (מיל') שלמה ענבר, נשיא העמותה שמנציחה את החללים של חיל הקשר והתקשוב, על הצורך באחדות וחזר על האמירה שהיא אמנם קלישאה, אבל כה נכונה: במותם ציוו לנו את החיים.

החיים מורכבים מרבדים שונים, בהם עולמות ההיי-טק והתקשורת ומה שהן מייצרות. מי מאתנו לא משתמש בסמארטפון וגולש באינטרנט? איזה ארגון שמכבד את עצמו, גדול כקטן, לא משתמש במערכות מחשוב מתקדמות? ורובנו הפכו טכנולוגיים ודיגיטליים, או הולכים לשם. ראשיתה של תעשיית ההיי-טק קצת אחרי קום המדינה, וראשיתו של חיל הקשר עוד לפני כן, והאימפקט שלה הולך וגדל משנה לשנה. כבר שנים שמרבית ענפי המשק תלויים בחדשנות ובטכנולוגיה. ראינו את זה בבירור בשנתיים האחרונות של תקופת הקורונה.

מקבלים יותר ותורמים יותר

חיבור של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנכונים לפברואר 2022 ופורסמו היום, מעלה שעובדי ההיי-טק מהווים רק קצת יותר מ-10% מכלל המועסקים במשק. אלא שאותם 373,400 עובדים אחראים ל-45% מכלל היצוא של ישראל ומשלמים רבע מכלל מס ההכנסה שהמדינה גובה. זאת, מאחר שהשכר של אנשי ההיי-טק הוא הגבוה ביותר במשק ועמד בפברואר האחרון על קצת יותר מ-30 אלף שקלים בחודש. הנתון הזה גדול בהרבה משאר הענפים והמספרים מראים שהפער רק הולך ומתרחב: בעוד ששכר ההיי-טק עלה בין פברואר 2021 לאותו החודש השנה ב-5.9%, השכר הממוצע במשק גדל ב-2.3% בלבד.

שכר עובדי ההיי-טק מככב כבר שנים באמצעי התקשורת, וכיכב בשנה האחרונה הרבה יותר מבעבר. באופן גלוי או סמוי, ובין אם בטעות או במזיד, הדיווחים תולים באנשי ההיי-טק את האשם לפערים שבינם לבין שאר העובדים במשק, לעליית מחירי הדיור בתל אביב ולמה לא באנשי ההיי-טק.

אותו שכר גבוה הוא תוצאה לא רק של הכישרון הרב של טאלנטי ההיי-טק, אלא גם של המחסור החמור בעובדים בענף והתחרות העזה על כל טאלנט, יותר או פחות. גם הממשלה והעומד בראשה, נפתלי בנט, יוצא הענף, מגדירים זאת כבעיה לאומית. מה הם עושים כדי לצמצם את המחסור? זאת כבר שאלה אחרת.

מה הפתרון?

חלק מהפתרון לבעיית המחסור בכוח אדם בהיי-טק הוא בטווח הקצר יחסית, דוגמת הכשרות של אוכלוסיות שנמצאות בתת ייצוג בענף, אבל חלקו האחר, ואולי אף הארי, הוא לטווח הארוך, כי הוא קשור לחינוך להיי-טק ולטכנולוגיה, כבר מהגיל הרך. כאן צריך לגשר על פערים של כמעט שלושה עשורים, שבהם המדינה לא נתנה לנושא את העדיפות הנכונה.

במשך שנים מדברים על הצורך בשינוי המצב, ותוכניות מתוכניות שונות כבר הושקו. אבל הביצוע שלהן בפועל הוא איטי, במקרה הטוב. כך או כך, אם החינוך להיי-טק ולטכנולוגיה לא יתחיל בגיל הרך, בעוד שנים אחדות לא תהיה עתודה מספיקה שתאייש את המשרות הקיימות בענף ואת אלה שאנחנו עוד לא יודעים שעתידות להיווצר.

עם יום הולדתה ה-74 של המדינה, כבר לא מדובר בתעשיית היי-טק שיש לה מדינה, כפי שהיה נהוג לומר בעבר, אלא במדינה מתקדמת, יציבה וחזקה, שיש לה משאב לאומי שנקרא תעשיית ההיי-טק

פתרון נוסף, שכבר צוין כאן, הוא הגיוון התעסוקתי. מצד אחד יש מחסור בעובדים, אבל מהצד השני יש קבוצות שלמות באוכלוסייה שלא ממש מועסקות בענף, ויכולות להצטרף אליו. כך, לדוגמה, רק אחוזים בודדים מההיי-טק הם.ן ערבים.ות וחרדים.ות. כמו כן, אין בהיי-טק הרבה יוצאי.ות אתיופיה, אם כי השיעור של קבוצה זו באוכלוסיית המדינה קטן בהרבה.

ההובלה העולמית – בגלל הסטארט-אפים

ההיי-טק, כאמור, מורכב מרבדים שונים ואינו מקשה אחת. לצד המחסור בכוח אדם, ובעצם על אף מחסור זה, מדינת ישראל ממשיכה לשמר את התואר שלה כמדינת החדשנות, ומובילה במדדים רבים שמאפיינים את הענף. ההובלה הזו מתאפשרת הודות לכישרונות הישראליים ולחברות שפועלות כאן, ובעיקר חברות הסטארט-אפ. אמנם, מספר המועסקים בחברות ההזנק מהווה ב-10% מכלל העובדים בהיי-טק הישראלי, והרוב עדיין מעדיפים לעבוד בחברת היי-טק גדולה מאשר בסטארט-אפ עם יכולות דלות יותר, אבל ההשפעה שלהן גדולה מאוד.

גם במגזר הסטארט-אפים מהבהבות בשנתיים האחרונות כמה נורות אדומות, ובראשן מגמת הירידה במספר חברות ההזנק שמוקמות ובהיקף האקזיטים. המומחים מנסים להרגיע ואומרים כי הסיבה הישירה לכך היא דווקא טובה: יותר ויותר חברות צעירות מתבגרות, הופכות לחברות גדולות ואף ליוניקורנים, והיזמים לא ממהרים למכור אותן. יש כאן גם את המדינה, שלא יוצאת מגדרה כדי לעודד הקמת עוד חברות.

למרות הירידה במספר חברות הסטארט-אפ שמוקמות, המגזר הזה ממשיך להוביל את החדשנות הישראלית – והעולמית. צילום: BigStock

כאן נכנס התקציב של הגוף של מדינת ישראל שמטפל בכך – רשות החדשנות. הכספים שהממשלה מעבירה לרשות נותרו בסטגנציה מאז 2019, על אף תקציב המדינה החדש, שהתקבל לאחר כמה שנים שלא היה תקציב. אמנם יש שינויים, אבל הם נומינליים בלבד.

לקראת סיום, הערה על הקורונה: בתקופה זו הוכחה שוב הקריטיות של ענף ההיי-טק, ששרד יפה את המשבר ובכך היה לגורם העיקרי שאפשר את חזרת המשק לפעילות "רגילה" ואף לצמיחה. היקפי הייצוא של ההיי-טק הצילו את ישראל ממשבר כספי חמור, מאחר שהייצוא של יתר הענפים נפגע בקורונה.

השורה התחתונה: עם יום הולדתה ה-74 של המדינה, כבר לא מדובר בתעשיית היי-טק שיש לה מדינה, כפי שהיה נהוג לומר בעבר, אלא במדינה מתקדמת, יציבה וחזקה, שיש לה משאב לאומי שנקרא תעשיית ההיי-טק. האתגר לעשור הקרוב הוא לשמר את המצב הזה ולמנף את היכולות של ההון האנושי שיש בהיי-טק הישראלי לטובת שיפור המצב ביתר מגזרי המשק. זה יכול להיעשות בין היתר על ידי התייעלות ופחות ביורוקרטיה.