דו"ח המבקר: מי שלא טרח בערב שבת – אכל אותה בשבת

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, פרסם אתמול (ד') דו"ח חריף במיוחד על מחדלי הממשלה בטיפול בעורף במהלך המלחמה. בסיכום הממצאים החמורים כתב המבקר: "מאות אלפים סבלו מכשלי הממשלה בניהול האזרחי במלחמה".

למחדלי הטיפול בעורף שותפים גורמים רבים. אחד מהם הוא העדר תשתיות המידע – הן הפיזיות והן האפליקטיביות, הן ברמה הטכנולוגית והן ברמת התוכן. זה מה שהביא את המבקר לקבוע כי הממשלה לא הצליחה לספק את כל המידע הדרוש לאזרחים כדי שיוכלו לקבל ממנה סיוע, לדעת את זכויותיהם בעקבות החורבן והטבח, ובכלל – להתנהל.

הכאוס בתחילת המלחמה הוכיח היטב שחלק גדול ממשרדי הממשלה לא נערכו מראש לשעת חירום, ושהם לא הצליחו לספק את השירותים המצופים מהם בשעת חירום. כלומר: מי שלא טרח בערב שבת – אכל אותה בשבת הנוראה של ה-7 באוקטובר. או, יותר נכון, האזרחים אכלו אותה. חלקם האחר של המשרדים, שכן נערכו בזמן, הוכיחו רציפות תפקודית גם לאחר הטבח.

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. צילום: ניב קנטור

בדו"ח יש פרק שממחיש את הגידול בביקוש למידע מצד הציבור והפנייה לאתרי הממשלה, שעמדו בעומסים, אבל לא הביאו לסיוע לאזרחים, לפחות לא במהירות ובמידה המתבקשות. כך, למשל, בין ה-7 באוקטובר ל-31 בדצמבר 2023 היו כ-79 מיליון צפיות באתר הממשלתי gov.il, לעומת כ-64 מיליון בתקופה המקבילה ב-2022. כלומר: גידול של כמעט 25%.

שוב הוכח: זאת לא הטכנולוגיה, אלא מי ש(לא) משתמש בה

המשמעות היא ששוב הוכח שהטכנולוגיה, שהייתה אמורה להקל על הטיפול באזרחים, הייתה קיימת, אבל יש משרדי ממשלה שלא הטמיעו אותה או לא השתמשו בה נכון. אותם משרדים היו אמורים לתת מענה מהיר, מדויק ויעיל לאזרחים – וכשלו בכך. התוצאה, כפי שנוכחנו לדעת בימים (ואף בחודשים) הראשונים שאחרי הטבח, הייתה כאוס. מכאן שהבעיה הייתה לא רק, או בעיקר לא, טכנולוגית, אלא של הביורוקרטיה והמסורבלות, שלעתים קרובות מאפיינות את המגזר הממשלתי.

התגובה הבוטה של נתניהו לדו"ח, שלפיה הוא "חסר ערך", רק מחזקת את אמינותו, וממחישה היטב את העובדה העגומה שגם ביום ה-700 למלחמה, ראש הממשלה לא לקח אחריות על המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה – לא בהיבט הביטחוני ובוודאי שלא בהיבט האזרחי

המבקר מצא שבזמן המלחמה פעלו 48 מוקדי מידע, כאשר ב-33 מהם הייתה כפילות. כלומר, הם עסקו באותם נושאים. שלא במפתיע, מה שלא היה הוא מערכת מידע אחת, משותפת לכל המשרדים ומתכללת, שבאמצעותה ניתן היה לטפל באופן יעיל יותר ולתת לאזרחים את המידע החיוני להם, לאחר שהם נפגעו, ביתם נחרב, פונו או ניזוקו בדרך אחרת בטבח הנורא. כאמור, את התוצאות של זה ראינו כולנו.

יתרה מזאת, אנגלמן ציין בדו"ח שהכאוס החמיר לאחר שמרכז השליטה שהוקם במשרד ראש הממשלה על מנת לתכלל ולנהל את האירועים עבד בדיוק חודשיים ונסגר. האחראי על המרכז היה המנכ"ל דאז של המשרד, יוסי שלי. הסיבות לסגירה היו קשיים בגיוס אנשים למרכז על ידי נציבות שירות המדינה והעובדה שאנשיו לא הצליחו להקים מערכת מידע אחת, שתהיה מסונכרנת עם כל הגופים שהוא אמור לתכלל אותם. זה גרם לכך שגם אחרי שכבר מינו מנהל למרכז השליטה, הוא התפטר אחרי חודשיים, אחרי שהבין ששום דבר לא השתנה בממשלה, גם לאחר האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ושהסיכוי שלו למלא את תפקידו כמו שצריך הוא אפסי.

יוסי שלי, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה. צילום: ניב קנטור

מאבקים פוליטיים עם רח"ל

גוף אחר שנכשל במשימתו הוא רח"ל – רשות החירום הלאומית. המבקר הקדיש לגוף הזה חלק נרחב בדו"ח. רח"ל הייתה אמורה להזין את מרכז השליטה במשרד ראש הממשלה בנתונים, ומכך היו הקודקודים צריכים לגזור את המסקנות ולהחליט את ההחלטות המתבקשות. אבל, על פי הדו"ח, רח"ל סיפקה נתונים חלקיים – מה שגרם ליצירת תמונת מצב לא נכונה. מי ששילם את המחיר היו אותם אזרחים אומללים, שעולמם חרב עליהם ביום אחד.

הסיפור של רח"ל כאן הוא תוצאה של מלחמת אגו ארוכת ימים עם גופים אחרים, כמו המל"ל ופיקוד העורף. שרי ביטחון לדורותיהם קיצצו בסמכויות רח"ל, שנקבעו בהחלטות ממשלה מ-2007, ואף גוף אחר לא מילא את החלל שנוצר. זה הביא לכך שכאמור, המידע שזרם מרח"ל לפיקוד העורף או למל"ל לא היה מלא.

זהו מחדל זועק לשמיים: ב-2023 הייתה הממשלה בשיאו של מהלך לדיגיטציה מלאה של כל מערכות המידע שלה, כאשר חלק מרכזי בכך היה העברת המידע לענן, במסגרת פרויקט נימבוס. זה היה אמור להביא לתשתית מידע אחידה לכל הגופים. אם הייתה מדיניות מתכללת, על ידי גוף אחד בעל סמכויות, שתפקידו היה לוודא את המוכנות של הגופים לשעת חירום, חלק גדול מהכשלים לא היו קורים.

הממשלה משקיעה מיליארדים ביצירת ממשל אחיד, משותף, שישרת את כולם. או לפחות אמור לעשות את זה על הנייר. אבל היו כאלה, כמו משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון ורח"ל, שלא ממש התלהבו מהמהפכה הדיגיטלית, שהממשלה החלה בה לפני כמעט עשור. כמו הבוס שלו דאז, אותו יוסי שלי, שכאמור היה ב-7 באוקטובר מנכ"ל משרד ראש הממשלה והיה לאחר מכן אחראי על מרכז השליטה, לא לקח אחריות. שלי טען שכאשר נכנס לתפקיד הוא "נדהם לגלות" שאין תוכניות חירום מוסדרות, והכול היה מתויק בקלסרים. אם כן, מדוע, עד פרוץ המלחמה, הוא לא דאג לתקן את המצב? מדוע הוא לא דאג לכך שכל משרדי הממשלה ייערכו לחירום? ליוסי שלי הפתרונים.

שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. צילום: ShutterStock

האחריות של סמוטריץ' ונתניהו

עכשיו "מגיע תורו" של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. זה שהיה אמור לתת את הכסף להיערכות לחירום – מאז שנכנס לתפקידו בסוף 2022. סמוטריץ' הוביל את הקבינט החברתי-כלכלי, אלא שזה התכנס מאז ה-7 באוקטובר רק פעמים ספורות. כלומר, הוא נכשל גם פה. בתשובתו למבקר, סמוטריץ' כתב מגילה שלימה של תירוצים ונתן תשובות חלקיות, שמהן עולה המסקנה הכי צפויה בממשלה הזאת: אני לא אחראי.

המבקר לא ציין, מאחר שזה לא כלול בתחומי הבדיקה שלו, שמי שהצילו את המצב מכאוס גדול הרבה יותר הם ארגוני החברה האזרחית, עובדים ומנהלים במגזר העסקי, וחברות ההיי-טק. אלה הבינו מהר מאוד את המצב, גייסו את הרצון הטוב שלהם לעזור ולנהוג בערבות הדדית, ירדו לשטח וסייעו למי שהיה צריך במה שהיה צריך. כולל אנשי IT שבזמן אפס פיתחו ויישמו פתרונות יצירתיים בכל מה שקשור למערכות מידע. לצד אותם אזרחים היו, וחשוב לציין את זה, עובדים מסורים במשרדי הממשלה, שעזרו, אבל היו יכולים לעזור עוד יותר אילו המנהלים שלהם היו עושים את המוטל עליהם ומתכוננים טוב יותר, או מתכוננים בכלל, לחירום.

אחריות, מישהו? ראש הממשלה, בנימין נתניהו. צילום: Shutterstock

בהמלצותיו מציע המבקר לראש הממשלה, בנימין נתניהו, את מה שהוא מובן מאליו, אבל הוא לא עשה אותו בכל שנותיו הארוכות בשלטון: להיערך מראש לשעת חירום ולבצע תרגולים. התגובה הבוטה של נתניהו לדו"ח, שלפיה הוא "חסר ערך", רק מחזקת את אמינותו, וממחישה היטב את העובדה העגומה שגם ביום ה-700 למלחמה, ראש הממשלה לא לקח אחריות על המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה – לא בהיבט הביטחוני ובוודאי שלא בהיבט האזרחי. לא הוא ולא אף אחד משרי הממשלה. האם ועדת חקירה, במיוחד אם היא תהיה ממשלתית ולא ממלכתית, תוכל לבדוק גם את המחדלים האלה, כדי שהם לא יישנו? ספק גדול.