הרבה יותר מקונספציה: ה-7.10 והמלחמה במשקפיים של חוסן ארגוני

רבות דובר על חוסן נפשי ועל היכולת שלנו, כיחידים, להתמודד עם המשבר הנוכחי. אך מה עם ארגונים, לרבות ארגוני היי-טק, ומדינות? תחומי החוסן הארגוני והחדשנות מלמדים אותנו כיצד מערכות יכולות לא רק לשרוד אלא אף לשגשג מול שינויים ואיומים יוצאי דופן. התובנות מהם עשויות לעזור לנו להבין מה קרה למערכות המדינה בתקופה שהובילה ל-7 באוקטובר ונמשכת עד עתה, ומה ניתן לעשות כיום למען עתידה וחוסנה.

מהו חוסן ארגוני?

חוסן ארגוני הוא היכולת של הארגון, בין אם הוא בהיי-טק ובין אם במגזרים אחרים, לצפות, להתכונן, להגיב ולהתאים את עצמו לשינויים, על מנת לשרוד ולשגשג. ארגונים בעלי חוסן גבוה לא רק חוזרים מהר לשגרה לאחר משבר (Bounce Back), אלא אף מצליחים להפוך אותו להזדמנות לצמיחה (Bounce Forward). מק'ינזי מצאה שארגונים בעלי חוסן גבוה השכילו לנצל את משבר הקורונה בכדי לעבור שינוי מערכתי עמוק, ששימש אותם מול התחרות בשוק לאחר המשבר ואפשר להם לא רק לשרוד אותו טוב יותר, אלא אף לצמוח מהר יותר אחריו. האם זה מה שיקרה גם לאחר המלחמה הנוכחית? והאם ישראל, כמדינה, נחשבת כארגון בהקשר זה?

ד"ר יונתן פפר. צילום: רונן אקרמן ז"ל

גישות החוסן הארגוני

ארגונים בעלי חוסן גבוה מאמצים חשיבה פרדוקסלית, שמאפשרת להם לנקוט בו זמנית בגישות מנוגדות לניהול משברים: הן להגן על הארגון ולהרחיקו ממשברים, תוך הקפדה על יציבות תפקודית (בשפה המחקרית זה נקרא גישות מתגוננות), והן לקחת סיכונים ולבצע שינויים ארגוניים משמעותיים על מנת לנצל הזדמנויות (גישות מקדמות). במונחי חדשנות ארגונית, הם מסוגלים להמשיך להגן על המודל העסקי הקיים ולנצלו (Exploit), ובה בעת לחפש מודלים עסקיים חדשים במקומו (Explore).

הגישות המתגוננות לחוסן הארגוני מתמקדות בהגנה על הארגון, ובהפרדתו ובהפרדת עובדיו מתחושת האיום והשינויים בסביבה. ארגונים שמדגישים גישות מתגוננות יתבססו על רציפות תפקודית, ניצול מקסימלי של משאבים, יכולות וטכנולוגיות קיימות, שמירת תחושת "עסקים כרגיל" בקרב העובדים ומניעת חילוקי דעות. הגישות המקדמות, לעומת זאת, מדגישות חקירה ישירה של הלא ידוע והמאיים. ארגונים שמצליחים בכך עושים זאת תוך התבססות על גמישות ארגונית, התעקשות על גיבוש תמונת מצב מורכבת ומלאה, ותשתית ותרבות של חדשנות, שמעודדות עובדים להגיב לאתגרים לא מוכרים, לאתגר הנחות יסוד, ולבצע ניסוי וטעייה.

כשהגישות המתגוננות והמקדמות מיושמות באיזון, בעיות מוכרות נפתרות מהר, הארגון מיוצב, העובדים מקבלים השראה מהמנהיגות וחווים בהירות לגבי מטרת העל וחלוקת האחריות. במקביל, הם מועצמים לשים לב ולטפל באתגרים באופן יזום ויצירתי. ואמנם, ב-7 באוקטובר ראינו מספר גיבורים שלקחו יוזמה לידיים והדגימו זאת. בין אם זאת ענבל רבין ליברמן, רכזת הביטחון של קיבוץ ניר עם, ובין אם אלה האלופים במילואים נעם תיבון, ישראל זיו ויאיר גולן, שירדו עצמאית לשטח על מנת לחלץ אנשים. גם לאחר הטבח ראינו זאת, כאשר אלפי מתנדבים הבחינו בחוסרים של צה"ל ובחוסר התפקוד של משרדי הממשלה, והקימו ארגוני התנדבות, או רתמו לטובת זה ארגונים קיימים, כמו אחים לנשק. ראינו את זה גם בתחום ההסברה, עם הפעילות של משפיענים כמו אלה קינן ויוסף חדאד.

אבל מה קורה כשגישות החוסן של הארגון לא מאוזנות? או אז, החוסן הארגוני נפגע: המערכות הארגוניות מתעקשות ללכת "לפי הספר", נהלים רבים מעכבים את תגובת הארגון ומתפתחת הכחשה של האיום. אנשים בטוחים מדי בנהלי העבר ובפרשנותם לתמונת המצב, נמנעים מלדווח על בעיות, משתיקים אחרים ומזלזלים בדעות שונות. כפועל יוצא, הם מתחמקים מלקיחת אחריות לפתרון בעיות ומייצרים תמונת מצב פשטנית, שלא לוקחת בחשבון את המורכבות הסביבתית. במקביל, הארגון מרוקן ממנהיגות בכל הרמות, היות שכל הכוח מרוכז במנהיג האחד שבראשו. בישראלית צחה, במצב כזה מתרבים במערכת קיבעון הקונספציה, הערצת "המנהיג החזק", "זלזול בש"ג" ו-"ראש קטן".

ישראל מדגישה מזה זמן את הגישות המתגוננות על פני המקדמות. הדגשנו חומות מגן וכיפות ברזל על פני יוזמות מדיניות ולקיחת סיכונים. אמנם, בעקבות הטבח באותה שבת שחורה נשמעים קולות שמכירים בכך שיש צורך בשינוי, אבל השוק של ה-7 באוקטובר לא בהכרח יביא לשינוי לכשעצמו

מה קרה לנו?

לצערנו, גם בישראל רבו תופעות כאלה. השאלות העולות מכך אינן פשוטות, אך הכרחי לתהות בהן בקול:

שאלת הקיבעון המחשבתי והבריחה מיוזמה מדינית. האם ייתכן שלאחר שנים של יציבות יחסית הודות לכיפת ברזל ועבודת מערכת הביטחון, המערכת המדינית התקבעה על פרדיגמת ניהול הסכסוך, שבה כל סבב מנוהל ו-"מיורט" נקודתית? גישה שבה במקום ליזום הסדר מדיני, אנחנו מגיבים לסבבי לחימה נקודתיים. האם ייתכן שההתעקשות הזאת לנתח את הסביבה דרך דפוסים מוכרים, כאשר המערכת לא נדרשת ליזום ולשלם מחירים כדי להתמודד עם הקונפליקט האזורי, תרמה להתעלמות מהפוטנציאל להפתעות ומהאיום שבהיעדר יוזמה מדינית, ומנעו מכל מחשבה מדינית חדשה להתפתח?

שאלת הקיטוב הפנים-מערכתי וכישלון הקואליציה הקודמת. האם ייתכן שלאחר כישלון הקואליציה הקודמת, של נפתלי בנט ויאיר לפיד, שנשענה על מנהיגות מכילה, ניסיונות להסכמה רחבה בין מפלגות מקצוות החברה וראייה בפשרה ומתח כדברים חיוביים, המעבר לקואליציה אחידה ("ימין על מלא"), שנשענת על פילוג בין "אנחנו" ו-"הם" (שמאל-ימין, דתיים-חילונים, ליברלים-שמרנים, פוליטיקאים-שופטים, ישראל ראשונה-ישראל שנייה), עודד במערכות המדינה השתקת קולות שונים, חשש מהבעת עמדה שונה וצמצום היכולת לאתר איומים ולחשוב יצירתית על דרכי התמודדות עימם?

הפגין חולשה? ראש הממשלה, בנימין נתניהו. צילום: ShutterStock

שאלת הכחשת האיום והמהפכה המשפטית. האם ההתעלמות מההתרעות שהגיעו מהשטח על מתקפה אפשרית של החמאס היא תוצר של הדוגמה השלילית מהנהגת המדינה בחודשים שקדמו לטבח הנורא? כיצד תקיפת היועצים המשפטיים וטייסי חיל האויר, וההתעלמות מאזהרות הרמטכ"ל ושר הביטחון תרמו למחדל המערכת הביטחונית? כאשר ההנהלה הבכירה בארגון לא מוכנה לשמוע אלא את מי שמסכים איתה, מזלזלת או, גרוע מכך, מתחמקת ומתעלמת ממי שמתריע – האם הגיוני לצפות שהדרגים בשטח ינהגו אחרת? כך, האם הזלזול מהתרעות התצפיתניות הוא בעצם חלק מהתעקשות הדרג הפוליטי להחזיק בתמונת מצב פשוטה, והחלשת מי שקרובות לקו החזית ושעלול להיות בידן מידע מזים לקונספציה?

שאלת "הקואליציה החזקה", שמקרינה חולשה. האם ייתכן שדווקא המרדף אחר קואליציה "חזקה", שלא מוכנה לפשרות, למרות חודשים של פילוג פנימי, שמתנגדת לכל שינוי בעמדותיה ומהפכותיה המשפטיות והחברתיות, הוא שהקרין חולשה פנימית לסביבתנו? האם ייתכן שאנחנו משלמים כעת את מחיר ההתנגדות לשינוי? ואולי דווקא פשרה – מדינית עם שכנינו וחברתית בתוכנו – היא שתחזק אותנו?

שאלת המשילות הריקה וריקון המערכת ממנהיגות. האם, באופן פרדוקסלי, דווקא החתירה למשילות מוחלטת באמצעות ריקון המערכת המדינית ממנהיגות והחלפת מקבלי ההחלטות באומרי הן היא שהובילה להיעדר המשילות ולחוסר התפקוד הממשלתי שאנחנו עדים להם מאז תחילת המלחמה? האם השנים הרבות שבהן אדם אחד עומד בראש המערכת הפוליטית רוקנו אותה מכל מנהיגות שאינה מרוכזת בו ובקרוביו? החל במערכת המפלגה שלו, עבור במשרדי הממשלה שנחשפו בחוסר תפקודם, המשך במערכת שומרי הסף, דוגמת נציב שירות המדינה ומבקר המדינה, וכלה בתקשורת. האם אין בכך כדי להסביר את כישלון מערכות המדינה להתמודד עם המלחמה לאחר ה-7 באוקטובר והמשך ההישענות על יוזמות אזרחיות התנדבותיות?

הריסות בית בקיבוץ בארי, שנהרס ב-7 באוקטובר. צילום: ShutterStock

לפני שאעבור למה שניתן לעשות כעת, כבר עכשיו ניתן לומר שישראל מדגישה מזה זמן את הגישות המתגוננות על פני המקדמות. הדגשנו חומות מגן וכיפות ברזל על פני יוזמות מדיניות ולקיחת סיכונים. אמנם, בעקבות הטבח באותה שבת שחורה נשמעים קולות שמכירים בכך שיש צורך בשינוי, אבל השוק של ה-7 באוקטובר לא בהכרח יביא לשינוי לכשעצמו. כישלון יכול להעיר מערכת ולנער אותה, אבל הוא יכול באותה המידה גם להביא למצב של נוקשות שנובעת מאיום (Threat Rigidity). במצב כזה, הארגון מעדיף להתמקד במה שהוא יודע לעשות היטב, גם אם זה לא רלוונטי למצב הנוכחי.

היכן המערכת המדינית נמצאת כעת? בנוקשות הנובעת מאיום או בחשיבה מחדש לאור אירועי ה-7 באוקטובר? בחציו השני של המאמר, שיפורסם מחר (ב'), אסקור זאת, וכן כמה צעדים מיידים וקריטיים שעל המדינה – ואף עלינו, כאזרחים – לקחת כדי להפוך את המשבר להזדמנות עבור ישראל.

הכותב הינו מומחה לחדשנות ויצירתיות ארגונית, מנטור לחדשנות באוניברסיטת הרווארד ומרצה באוניברסיטת רייכמן.