ההייטק הוא לא גוף אחד והמדינה אינה מנהלת עסק

קריאתו של מנכ"ל איגוד ההייטק, אבי טראוב, בכנס ה-Physical AI של אנשים ומחשבים, להקים גוף ממשלתי אחד שיתכלל את הטיפול בהייטק הישראלי, ראויה לדיון רציני. אלא שהפתרון אינו טמון בהקמת "משרד סופר-הייטק" שיאחד תחת קורת גג אחת את כל הזרועות הממשלתיות בתחום.

ההייטק אינו עשוי מקשה אחת

ההייטק לא עשוי ממקשה אחת: בינה מלאכותית אינה דומה לאגריטק, וסייבר אינו ביומד. דיגיטליזציה של משרדי הממשלה היא עניין חשוב, אך אין לה קשר למו"פ. לכל תחום מאפיינים, רגולציה ואתגרים ייחודיים, ודרכו של גוף אחד לנסות לנהל את כולם תוביל דווקא לבירוקרטיה מסורבלת.

יותר מכך, להייטק הישראלי השפעה כה רבה על המשק והצמיחה והוא בעל חשיבות כה גדולה לכלכלה הלאומית, שאי אפשר לדחוס אותו לתוך תבנית מנהלתית אחת.

הנתונים מדברים בעד עצמם. לפי דוח מצב ההייטק 2026 של רשות החדשנות, בשנת 2025 הסתכם תוצר הענף בכ-352 מיליארד שקל, לאחר צמיחה ריאלית של 8.2% בתוך שנה, וחלקו בתוצר המשק עלה ל-18.3%. ההייטק היה אחראי לכמחצית מצמיחת המשק, ויצוא ההייטק הגיע לשיא של כ-85 מיליארד דולר – 58% מכלל היצוא הישראלי.

זאת ועוד, בישראל פועלים כיום כ-40 יוניקורנים, חברות פרטיות שהגיעו לשווי של יותר ממיליארד דולר, ובענף ההייטק פועלות כבר חברות שהגיעו לשווי של 10 מיליארד דולר ומעלה – דקאקורנים. התופעה ממחישה את יכולתו של ההייטק הישראלי לייצר לא רק סטארט-אפים מצליחים, אלא גם חברות טכנולוגיה בעלות שווי עתק, הפועלות גלובלית ומתחרות בחברות הגדולות בעולם.

צירוף הנתונים ממחיש כי ההייטק אינו רק ענף מוביל במשק, אלא מנוע מרכזי של הצמיחה, היצוא וגיוס ההון בישראל. אך עוצמתו של הסקטור הזה נובעת דווקא מכך שהוא פועל בחופשיות בשוק הגלובלי, ללא הכתבות או "מיקרו-מנג'מנט" ממשלתי.

תפקיד המדינה היסטורית – וגם כיום – הוא לזרוע את הזרעים ולהניח את התשתיות. ההצלחה של "אומת הסטארט-אפ" נבנתה על תשתית ציבורית חזקה: החל מתוכנית "יוזמה" בשנות ה-90, שהזניקה את תעשיית ההון סיכון, דרך תשתיות המחקר והמדע באקדמיה, וכלה בהון האנושי האיכותי שמנפקות יחידות הטכנולוגיה והסייבר בצה"ל.

המדינה מכינה את הקרקע, מקימה מנועים – ואז מפנה את הדרך ליוזמה הפרטית ולשוק החופשי.

הבעיה היא היעדר הסנכרון

כאשר מביטים על הפיצול הקיים כיום – בין רשות החדשנות, משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה, משרד הכלכלה, מערך הדיגיטל, מטה ה-AI והסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה – מבינים שהבעיה אינה עצם קיומם של הגופים המתמחים, אלא היעדר הסנכרון ביניהם.

לכן, הפתרון אינו מיזוג כפוי של משרדים, יחידות או גופים, אלא תכלול וסנכרון אסטרטגי ברמה הלאומית. נכון לנהל סנכרון זה תחת משרד ראש הממשלה – הגוף היחיד שיש לו ראייה רוחבית והוא בעל סמכות לתאם בין משרדי האוצר, החינוך, הכלכלה והביטחון.

גוף תכלול כזה לא ינהל את החברות ולא יחליט איזו טכנולוגיה "תנצח", אלא יוודא שהמדינה מספקת את התשתיות הקריטיות: חיזוק החינוך הטכנולוגי וההשכלה הגבוהה, הסרת חסמים בירוקרטיים, עידוד השקעות והנגשת סביבת עבודה תחרותית.

ראש הממשלה אף יכול למנות גורם בכיר מטעמו שיהיה אחראי לתיאום המדיניות הלאומית בתחום, יחבר בין משרדי הממשלה ויוודא שההשקעות בתשתיות, בהון האנושי, במחקר ובחדשנות פועלות כחלק מאסטרטגיה קוהרנטית אחת.

בעידן של מרוץ חימוש טכנולוגי עולמי בתחומי ה-AI, השבבים ותשתיות המחשוב, ישראל חייבת לשמור על זריזות וגמישות. הממשלה צריכה להמשיך לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לבנות את היסודות, להשקיע בהון האנושי ולייצר תנאים אופטימליים – ולתת ליזמים הישראלים לפרוץ קדימה.

הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו, קבוצת הקניין הרוחני הוותיקה בישראל, המציינת השנה 157 שנים להיווסדה. גילוי נאות: ד"ר לוצאטו מכהנת כיו"ר המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה, גוף הפועל תחת משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה. הנאמר במאמר זה משקף את דעתה האישית בלבד.