נלחמת בדיפ-פיק: דנמרק מחזירה לבני האדם את הזכות על עצמם

בעולם שבו תמונה, קול או שורת קוד אחת של אלגוריתם יכולים להפוך את הזהות שלנו לדמות דיגיטלית – דנמרק בוחרת לעצור. בעוד שמדינות רבות עדיין מנסות להבין איך להתמודד עם מהפכת הבינה המלאכותית, הדנים כבר מציבים קו אדום ברור: האדם הוא לא קוד פתוח.

החקיקה שעומדת על הפרק בדנמרק מכונה לעיתים בתקשורת "חוק הבעלות על הפנים" או "זכויות יוצרים על הזהות", אך רשמית מדובר בתיקון לחוק זכויות היוצרים הדני (Ophavsretsloven).

הצעת החוק החדשה מבקשת להעניק לכל אזרח בעלות משפטית על פניו, קולו וגופו. המשמעות פשוטה אך מהפכנית: הפנים שלך שייכות לך, גם כשהן מופיעות בעולם הדיגיטלי. בעולם שבו "דיפ-פייקים" (Deepfakes) – אותם סרטונים מזויפים שנראים אמיתיים לחלוטי – הפכו לכלי תעמולה, סחיטה והשפעה פוליטית, מדובר בצעד נועז.

דנמרק מציעה מודל חדש של בעלות עצמית: אם פעם הזכויות האינטלקטואליות התייחסו ליצירה: ספר, ציור או פטנט, הרי שכעת היצירה עצמה היא האדם

המספרים מספרים את הסיפור היטב – ב-2023 בלבד דווח על יותר מחצי מיליון סרטוני דיפ-פייק ברחבי הרשת, עלייה של מאות אחוזים תוך פחות מחמש שנים. המניפולציות לא נוגעות רק לסלבריטאים, הן פוגעות באזרחים, במנהיגים ובשווקים. סרטון מזויף אחד יכול להזיז מניה, לשנות דעת קהל, או להכתים מוניטין של אדם בן רגע.

העולם הדיגיטלי, שהתחיל ככלי חופשי להבעה, הפך לזירת מסחר בזהויות. דמות, קול או תנועה הפכו לנכסים הניתנים לשכפול ולמכירה. במובן הזה, דנמרק מציעה מודל חדש של בעלות עצמית: אם פעם הזכויות האינטלקטואליות התייחסו ליצירה: ספר, ציור או פטנט, הרי שכעת היצירה עצמה היא האדם.

מרחיבה את חוק הפרטיות שלה. דנמרק. צילום: עיבוד ממוחשב כאילוסטרציה. מקור: Shutterstock, Andrey_Popov, Kittyfly

הגדרת גבולות אנושיים לקדמה

הצעת החוק מגדירה במפורש שכל שימוש בדמותו או בקולו של אדם ללא הסכמה מהווה הפרת זכויות יוצרים. חברות טכנולוגיה ופלטפורמות פרסום יחויבו להסיר תוכן מזויף ולהוכיח כי השימוש בחומרי דימוי נעשה בהיתר. זו חקיקה שמנסה להשיב לאדם את השליטה על נראותו, בזמן שבו הגבול בין אמיתי למזויף כבר כמעט התפוגג.

מעבר להיבט המשפטי, מדובר גם בשינוי תודעתי. לאורך שני העשורים האחרונים התרגלנו לשלם תמורת נוחות – בפרטיות. כך הסכמנו להעניק לרשתות החברתיות את הפנים שלנו, לסייעות הקוליות החכמות את הקול שלנו (לאימונן), ולחברות נתונים את עקבותינו הדיגיטליים. כעת מתברר שהמחיר גבוה משחשבנו: כשהזהות עצמה הופכת לחומר גלם, גם האמון האנושי נשחק.

מבחינה כלכלית, המשמעות חורגת בהרבה ממאבק על פרטיות. תעשיית הבינה המלאכותית מגלגלת כיום למעלה מ-300 מיליארד דולר בשנה, והיא צפויה להכפיל את עצמה עד סוף העשור. חלק ניכר מהמודלים הללו נבנים על מאגרי מידע הכוללים תמונות, קולות ותנועות של בני אדם, לרוב בלי רשותם. החוק הדני מאותת שתקופת ה"חופש לקחת" עומדת להסתיים.

כשהעולם כולו נע בין חדשנות לפרנויה, דנמרק מציעה דרך שלישית: אחריות. לא לעצור את הקדמה, אלא להגדיר לה גבולות אנושיים. כי הטכנולוגיה לא באמת שואלת אותנו מי אנחנו, היא רק משקפת את מה שאנחנו מוכנים לוותר עליו. ואולי זו הסיבה שהמהלך הזה נוגע בלב השיח הגלובלי כי מה נותר לנו כשהפנים שלנו כבר לא רק שלנו? במובן מסוים, דנמרק מחזירה לנו את הזכות הבסיסית ביותר בעידן הדיגיטלי, הזכות להיות אנחנו, גם בעולם שבו הכל ניתן לשכפול.

הכותבת היא פרשנית למאקרו-כלכלה וגיאופוליטיקה