"הטכנולוגיה היא עוגן לתפקוד החינוך בחירום ובשגרה"

העיר אופקים הייתה בין היישובים שמחבלי החמאס תקפו בטבח של ה-7 באוקטובר. המתקפה עליה התפרסמה במיוחד בזכות סיפור הגבורה של רחל אדרי, שכבר זכתה לכינוי "רחל מאופקים". אלא שרבים מתושבי העיר סבלו מהמתקפה ועברו אותה בגבורה. רחל אוחנה, מנהלת מינהל החינוך בעיריית אופקים, סיפרה על מה שעבר על העיר באותה שבת שחורה ולאחריה – בפרט בהיבט שהיא מתמחה בו.

"בבוקר השבת הארורה של ה-7 באוקטובר", אמרה אוחנה, "מחבלים חדרו לאופקים וניסו לטבוח בתושבי שכונת מישור הגפן. המשטרה וצה"ל לא היו במקום שעות, ומי שהגנו על האזרחים היו אזרחים, ש-50 מהם נרצחו באותו היום. הגענו לחמ"ל החירום העירוני למחרת, ביום א' בבוקר, והתחלנו במיפוי – מי חטוף, מי נעדר, מי הרוג ומי מבני משפחתו נהרג. עשינו זאת עם פתקים ואקסל. בשבוע הראשון, אופקים הייתה עיר חשוכה, כואבת, דומעת וחרדה. התארגנו מחדש אחרי שבוע והתחלנו לבנות מחדש את מערך החינוך בעיר, תוך התבססות על תקשורת אישית. הציר הטכנולוגי היווה עוגן מרכזי לתפקוד החינוך באופקים. בכלל, הטכנולוגיה היא עוגן לתפקוד החינוך בחירום ובשגרה".

אוחנה דיברה בוובינר בנושא חינוך בשעת חירום, שנערך היום (ב'), ביוזמת אנשים ומחשבים ובשיתוף קרן אתנה, ובהנחיית יהודה קונפורטס, העורך הראשי של הקבוצה.

לדבריה, "התמונה של מיפוי הנרצחים, ההרוגים, הפצועים והנעדרים תמשיך ללוות אותי זמן רב. לא היה לנו כזה תרחיש ייחוס: העיר נכנסה לחרדת קיום. לפתע, החשש מהרקטות ומהטילים התגמד. אנשים לא יצאו מהבית, חילקנו סלי מזון. לא הייתה כל תוכנית סדורה שתאמה למציאות".

"איים קטנים של שפיות"

"התחלנו בקטן", סיפרה אוחנה, "ובתוך ימים הוספנו עוד ועוד רבדים. חילקנו את הילדים לקבוצות של 10 כל אחת. לכל אחת מהקבוצות היה תומך, איש קשר – מורה, סייעת, מי שנמצא. הם לא דיברו על נושאים כאובים, רק שאלו לשלום התלמידים והתלמידות".

"אחרי שבוע", אמרה, "התחלנו לבנות איים קטנים של שפיות – למנהלים, למורים, להורים ולילדים. איחדנו את מערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. יצרנו שמונה מתחמים. לעיר הגיעו כ-3,000 חיילים, שחלק מהם התמקמו בבתי הספר, והם סייעו לתושבים – וגם הסתייעו בהם. החזרנו את מעגלי בתי הספר בהדרגה. פיתחנו מעגלים תרפואידים להורים. בנינו רובד אחר רובד עוגן מבוסס תקשורת אישית. כלומר, גם כאן, הטכנולוגיה הייתה עבורנו עוגן".

"לא ניתן לייצר עוגן בחירום – רק מה שעבד בשגרה יעבוד בחירום", ציינה אוחנה.

היא הוסיפה כי "מנהלי בתי הספר היו ראש החץ, ולאחריהם – המורים. התמודדנו עם מצב שבו כ-30% מהמורים פונו או התפנו מהעיר. טיפין טיפין יצרנו מציאות לטובת יציבות וחוסן. הפעלנו את קמפוסי החינוך, שיש בהם מעבדות דמיון. הצוות החינוכי חיבר תכנים וחומרים, וכך היה באפשרותנו לתקשר עם התלמידים. את התלמידים הגדולים, שאגרו זעם, הוצאנו בקבוצות בכל שבוע לטיול במצפה רמון, שם הם עברו טיפולים תרפואידים בטבע".

"מאז", אמרה אוחנה לסיום, "מערכת החינוך באופקים חזרה לסדרה, בדגש על הכלה וחיבוק, תוך התבססות על טכנולוגיות. כבר עם תחילת המלחמה בנינו תוכנית לטווח הרחוק, שבמסגרתה הקמפוסים מבוססי הטכנולוגיה הם שיהיו העוגן שבאמצעותו נקבל את התלמידים, עד האחרון שבהם. המשבר יצר הזדמנות ליצירת משהו הרבה יותר גדול מבחינה חינוכית, ובכוונתנו למצות את ההזדמנות עד תום וליצור משהו טוב יותר, עם ילדים בעלי כישורים חברתיים".