השוויון מתחיל בשפה

סקר של איגוד האינטרנט, שהתפרסם היום (א'), מעלה נתון מביש, שלפיהם רק 10% מדפי האינטרנט באתרי המשרדים הממשלתיים נגישים בשפה הערבית. נתון זה מראה שהממשלה לפחות מצהירה שהיא שמה את האזרח במרכז, אבל לא בטוח שאת האזרח הערבי. הפערים בין המשרדים בולטים: לעומת משרדים כמו הגנת הסביבה, שבו 59% מהדפים נגישים בערבית, או רשות האוכלוסין וההגירה עם 23%, הרי שיש משרדים כמו התרבות והספורט, שם בקושי 1% מהדפים נגיש לקוראי הערבית, או רשות המסים עם 4%. מערכת אנשים ומחשבים פנתה לכל המשרדים הנוגעים כדי לקבל תגובות והתייחסויות – ועד כה לא קיבלה זאת מאף אחד מהם. המשרד היחיד שטרח להביע עניין ולשאול שאלות לקראת משלוח תגובה הוא המשרד להגנת הסביבה.

לא מדובר פה בבעיה טכנולוגית: כפי שצוין בהודעת האיגוד, רשות התקשוב הממשלתי הכינה תשתיות שמאפשרות את הנגשת האתרים בערבית. בנוסף, לא מדובר פה בהוצאה תקציבית מיוחדת, שיכולה להעמיס באופן מיוחד על תקציבי המשרדים. לכן, הסיבה היא פשוטה ומקוממת: חוסר מודעות, במקרה הטוב, או הזנחה רשלנית, שתואמת את השיח הכללי סביב השפה הערבית.

הרבה מעבר לחוסר נגישות לערבית

הדו"ח הזה חמור לא רק בגלל עצם חוסר הנגישות באתרים. זה הרבה מעבר לכך: בהעדר השפה הערבית באתרי הממשלה, גם אם היא לא מתכוונת לכך – המסר שהאזרח הערבי מקבל הוא שהממשלה שלו, על שלל משרדיה, שאמורים לתת לו שירות כמו לכל אזרח אחר, פשוט לא מעוניינת לתת לו את המידע כדי שלא יצרוך את השירות.

לדוגמה, משרד העבודה והרווחה מוצא לנכון להנגיש רק 6% מדפי המידע שלו, בעוד שאחוז התושבים הערבים הנזקקים לשירותיו גדול בעשרות מונים. רבים מהם כלל לא יודעים שהם זכאים לשירותים, כי אף אחד לא סיפר להם שיש את השירותים הללו.

משרד האוצר, ששולט על תחומי חיים מרכזיים במשק, מאפשר לקרוא בערבית רק 3% מהדפים באתר שלו. שלא לדבר על שירותים בסיסיים כמו תחבורה ציבורית, שמשרתת גם את האוכלוסייה הערבית. אם דובר עברית רוצה להשתמש בתחבורה הציבורית כדי להגיע ליעד מסוים, הוא יוכל לגלוש לאתר משרד התחבורה בשפתו. אבל מה יעשה תושב כפר מרוחק שלא יודע עברית ובכל זאת רוצה לנסוע באוטובוס או ברכבת? האם הוא צריך להמתין לחסדיו של מישהו שיודע עברית כדי שיתרגם לו?

פער דיגיטלי במשרד שאמון על צמצום הפערים הדיגיטליים

ומה עם משרד המדע והטכנולוגיה, שלשמו נוספה עם הקמת הממשלה החדשה החדשנות ושקיבל את האחריות לרשות החדשנות? זה הרי המשרד הכי טכנולוגי, ומכיר את ההשפעה האפשרית של השימוש בטכנולוגיה לטובת צמצום הפערים בכלל ואלה הדיגיטליים בפרט. רק לפני ימים אחדים הושג הסכם בין שרת המדע, הטכנולוגיה והחדשנות, אורית פרקש הכהן, לבין יו"ר רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, על תוכניות לשילוב החברה הערבית במדעים ובהיי-טק. יהיה קשה מאוד לממש את התוכניות היפות האלה כשרק 3% מעמודי האינטרנט של המשרד הם בשפה הערבית. צעיר מהחברה הערבית שהחליט שהוא רוצה ללמוד מדעים יתקשה לקבל מידע מהמשרד אם לא יהיה מידע נגיש בשפתו.

בתחילת הקורונה דובר רבות על כך שאזרחים ערבים לא מתחסנים בשיעורים גבוהים. מהר מאוד התברר שאחת הסיבות לכך היא העדר נגישות של השפה באתרים של משרד הבריאות וקופות החולים. אנשים פשוט לא ידעו שהם צריכים ללכת להתחסן. באותה התקופה ממש קיבלה הממשלה החלטה להאיץ את המעבר של משרדי הממשלה להענקת שירותים דיגיטליים. עם ממצאים מבישים כאלה ספק אם ניתן ליישם את ההחלטה כשזה נוגע לחברה הערבית.

ככלל, נראה שלפי הנהלות המשרדים, בפרט אלה שבהם ההנגשה לערבית נמוכה – בשאר המקרים, שיסתדרו לבד. אולי הם מניחים שממילא חלק ניכר מהאזרחים הערבים בישראל יודעים עברית.

דבר שיש לציין כאן הוא חוק הלאום, שעבר באחת הכנסות הקודמות, כשבראשות הממשלה עמד בנימין נתניהו. אחד הסעיפים בחוק השנוי במחלוקת הזה קובע שהשפה העברית היא השפה הרשמית בישראל, ואילו השפה הערבית היא "בעלת מעמד מיוחד". אותו מעמד אמור להיות מוסדר בחקיקה – מה שעדיין לא קרה. החוק הזה הביא לכרסום נוסף באמון של הציבור הערבי בישראל כלפי המדינה ולהגברת תחושת הקיפוח.

השורה התחתונה: נתוני הסקר של איגוד האינטרנט הוצגו בכנס של מנהלים במשרדי ממשלה ורשויות ציבוריות. יש לקוות שהממצאים הללו יביאו את המנהלים והשרים החדשים בממשלה לשפר את הנתונים, כי שוויון מתחיל בשפה. מילים יוצרות סביבה ותרבות, ומחברות בין אוכלוסיות וקהילות. מדינת ישראל זקוקה יותר מתמיד לשיח שמחבר בין אוכלוסיות וקהילות ולא מפלה אותן לרעה, בפרט לא במקומות שהם זקוקים להם הכי הרבה.