מערכות המידע לא מקדמות אתכם – הן חונקות אתכם

לפני כמה חודשים התקיימה ישיבת הנהלה באחד הארגונים הגדולים בישראל. המצגת הייתה מרשימה, הדוברים היו מקצועיים, הוצגה שם תוכנית שאפתנית. אלא שבשלב השאלות אחד המנהלים שאל: "אבל מה זה שווה אם כל שינוי קטן במערכת המידע לוקח לנו חצי שנה?" החדר השתתק.

ראש מערך הדיגיטל הנהן, גם ה-CIO לא התנגד. ובלי לומר מילה כולם הבינו את האמת הכואבת – מערכות המידע הפכו מזרז לחדשנות לבלם מהותי. וכמו בכל ארגון ותיק – שהבעיה מתחילה בליבה.

עולם העסקים של היום לא משאיר מקום לפשרות טכנולוגיות. היכולת לייצר ערך, להגיב בזמן ולהמציא את עצמך מחדש תלויה לחלוטין במהירות אימוץ הטכנולוגיה. במילים אחרות: המערכות שאמורות להניע את הארגון הם אלה שקובעות אם יצליח או ייתקע.

"ארגונים שבוחרים להפסיק את הדחייה ולקפוץ אל המים מגלים שהשינוי אינו רק טכנולוגי. מודרניזציה נכונה משחררת את האנשים, מזרזת תהליכים, פותחת שווקים חדשים ומחזירה לארגון את היכולת להוביל"

מערכות המידע הפכו לעול

וכשמסתכלים על מערכות המידע בארגונים הוותיקים בישראל, גם במגזר הציבורי וגם בזה הפרטי, עולה תמונה בעייתית. במקום להיות מנוע צמיחה, מערכות המידע הפכו לעול. התשתיות מיושנות, תלויות בתחזוקה מסורבלת, קוד סגור ותיעוד חסר וההנהלות מוצאות את עצמן כבולות למורשת של אתמול בזמן שהעולם רץ קדימה.

בזמן שבמערב אירופה, אמריקה ואסיה שיעור האימוץ של ענן בארגוני אנטרפרייז חצה מזמן את רף ה-50%, בישראל ההוצאה המשוקללת של כלל הארגונים הגדולים על שימוש בענן נותרה חד ספרתית. זהו פער אסטרטגי. פער שמייצר לא רק נזקים טכנולוגיים, אלא גם עלויות עסקיות כבדות, תהליכי עבודה איטיים, קושי בהקמה של שירותים חדשים, תסכול בקרב העובדים ואובדן לקוחות.

במקום לטפל בבעיה, ארגונים רבים עוטפים את הליבה בפתרונות זמניים – שכבות קוד מעל שכבות קוד, אינטגרציות מאולצות, תוספים מצד שלישי, מערכות שנבנות טלאי על טלאי ומדברות זו עם זו בדוחק. זה אולי שקט תעשייתי זמני, אבל מתכון בטוח לרעש חזק בהמשך. כשכל שינוי קטן דורש פרויקט וכל ממשק חדש מצריך חצי שנה של ניתוחים קשה לייצר ערך אמיתי.

הבעיה היא לא רק טכנולוגית. היא עמוקה יותר. ארגונים מתחרים ביניהם על כשרונות, אבל אין דרך למשוך את דור החדשנות כשסביבת העבודה נשענת על תשתיות משנות ה-90. אנשי פיתוח, לדוגמא, רוצים לבנות ולא לתחזק.

כשסביבת העבודה אינה מאפשרת חדשנות, הכישרונות בורחים והארגון נשאר עם מי שנשאר. זו לא רק בעיה של מיתוג אלא של יכולת תחרות.

חוב טכנולוגי הוא לא רק מספר על הנייר אלא ההבדל בין ארגון צומח לארגון קורס. מחקר שפורסם על ידי דלויט מצביע בבירור על כך שחוב טכנולוגי מצטבר משתק את יכולת החדשנות של הארגון. במקום להשקיע בעתיד, הארגון מבזבז את משאביו על פתרונות זמניים, שהופכים עם הזמן לבעיה גדולה יותר.

ומעבר למערכות, גם התפקידים משתנים. מנהל מערכות המידע (CIO), שבעבר היה הכוח המניע של הטרנספורמציה הארגונית, נשחק למשימות תחזוקה ו"שמירה על השוטף". במקום להוביל קדימה הוא נאלץ שוב ושוב להסביר מדוע תהליכי אינטגרציה בסיסיים עולים זמן וכסף רב.

כך נולדו שלל תפקידים ארגוניים חדשים – מנהל הדיגיטל, מנהל החדשנות, מנהל האוטומציה ותארים שונים ומשונים שהיו בעברם כולם חלק אינהרנטי מאחריותו של ה-CIO. חלק מהארגונים אף העבירו את מערכות המידע לאחריות ה-CFO והפכו את ה-IT ל"מרכז עלות" שיש לייעל, ולא לזרוע חדשנות שצריך להעצים.

ככל שהפער בין הישן לחדש גדל, כך הארגון נאלץ להשקיע יותר בגישור. במקום להשקיע ביוזמות עסקיות חדשות התקציב נבלע בפרויקטי אינטגרציה, בשכבת תיווך ובתחזוקה של מה שהיה צריך כבר מזמן להיעלם. זהו מעגל קסמים שבו ככל שאתה משקיע יותר בתחזוק הישן אתה מסוגל פחות לממן את העתיד.

אבל דווקא כאן טמונה גם הזדמנות. ארגונים שבוחרים להפסיק את הדחייה ולקפוץ אל המים מגלים שהשינוי אינו רק טכנולוגי. מודרניזציה נכונה משחררת את האנשים, מזרזת תהליכים, פותחת שווקים חדשים ומחזירה לארגון את היכולת להוביל.

לא מדובר בשדרוג מערכת, אלא בבחירה מודעת לבנות מחדש את השריר שמזיז את כל הגוף. מודרניזציה של מערכות מידע אינה רק פרויקט טכנולוגי. אלא אסטרטגי. וכמו כל מהלך אסטרטגי הוא דורש החליטה אמיצה של מנכ"ל שמבין, שאם לא יטפל עכשיו בבעיה היא רק תלך ותחריף.

הכותב הוא שותף ב-דלויט ומנהל ענן, דאטה ו-AI. לשעבר מנכ"ל רשות התקשוב הממשלתי במשרד ראש הממשלה.