עפיף במקום אביב

עפיף אבו מוך הוא צעיר ערבי אקדמאי. מזה שלוש שנים הוא מועסק כמהנדס מערכות במרכז הפיתוח של סאפ (SAP) ברעננה. עפיף נמנה על קומץ של אקדמאים ערבים שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהתקבל לעבודה בחברת היי-טק. עד אז, הוא שלח קורות חיים והגיע לראיונות בלא פחות מ-40 חברות. לו היה משנה את שמו לאביב, סביר להניח שהיה מתקבל לעבודה הרבה יותר מהר.

"לא ראיתי שמניות סאפ ירדו בעקבות זה שקיבלו אותי לעבודה", הוא אמר היום (ד') בחיוך מריר בדיון שהתקיים בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בנושא שילוב ערבים במגזר ההיי-טק. מג'יד מסאלחה, ראש תחום מדיניות ממשלתית למגזר הערבי ברשות לפיתוח כלכלי, ניסה להתקבל לעבוד בחברות היי-טק ולא הצליח. הוא דרוזי, קצין במילואים ואקדמאי, ששלח הרבה קורות חיים, ובסוף מצא את עצמו בממשלה.

בניגוד לרבים אחרים, עפיף אבו מוך מסאפ לא סבור שיש אפליה מכוונת נגד ערבים. "הבעיה היא בדרג הביניים – המקבל את קורות החיים, בחברות ההשמה ובמראיינים", הוא אומר. "אף אחד מהם לא שואל 'כמה ערבים יש לנו' והאם אפשר להגדיל את המספר".

זו בדיוק הנקודה הכאובה. המציאות של מיעוט ערבים במגזר ההיי-טק אינה תוצאה של מדיניות. עפיף, שדיבר מהלב בדיון, אמר שהשילוב שלו בסאפ הוא הוכחה מוחצת לכך שבעצם הכל בראש שלנו. לדבריו, עבודה בצוות פיתוח שכולל גם יהודים וגם ערבים היא מעניינת ומגוונת ולא יוצרת בעיות מיוחדות.

תעשיית ההיי-טק בישראל היא "תעשיה של אשכנזים" – בוגרי האוניברסיטאות שבין גדרה לחדרה. היא מבוססת על חבר-מביא-חבר – רצוי זה ששירת איתך ב-8200 או ביחידה נחשבת אחרת.

עם זאת, חשוב להזכיר גם את חלקם של הערבים במציאות הזו. למרות ששיעור בוגרי המדעים אצלם גבוה למדי, רק נתח קטן מאוד – כ-5% – לומד מדעי המחשב. לא מפני שהם לא מסוגלים, אלא כי ככה מנתבים אותם כבר שנים. צעיר או צעירה ערביים שפונים ללימודים גבוהים, ילמדו בדרך כלל רפואה, משפטים או חינוך. למה הם לא לומדים מחשבים? כי הם לא מאמינים שמישהו יקבל אותם לעבודה. כך, נוצר מעגל שקשה מאוד לפרוץ אותו.

למרות זאת, חייבים לעשות גם צדק מסוים עם תעשיית ההיי-טק. ראשי התעשיה מודעים לנושא. כיום, כמו בעבר, הם שותפים למיזמים שונים שנועדו לשלב ערבים בחברות שלהם, לאחר תהליכי הסבה מתאימים. אחד הניסיונות נערך בנצרת – במיזם שהוביל בזמנו רו"ח ד"ר ירון זליכה, יחד עם משפחת זועבי. הקשיים היו רבים, כי חוסר האמון היה גדול.

פרנסי המגזר הערבי חייבים להתגייס גם הם כדי לנסות לשבור את תקרת הזכוכית הזו. עמותת צופן, למשל, עושה פעילות דומה במשך שנתיים ולאט לאט מצליחה לפרוץ את המעגלים.

ויש גם דרכים אחרות. יזמות ערבית, למשל, שתעסיק צעירים מוכשרים. יש מספיק אקדמאים במגזר הערבי שמסוגלים להקים חברות ולפתח מוצרים. יש שוק גדול של חברות שיכולות לפעול בישובים ערביים ולספק שירותי מיקור-חוץ. "תלפיות" הוא מודל שלא חייב להיות נכון רק לגבי המגזר הדתי – ויכול בהחלט להתקיים גם באוכלוסיות אחרות.

גם הממשלה יכולה כרגיל לעשות יותר. היא יכולה לסייע בהכוונת הצעירים הערבים ללמוד את המקצועות הנכונים על ידי מתן תמריצים מתאימים. לפני כן, היא יכולה גם לשמש דוגמה – ולממש החלטות על שילוב מהנדסים ערבים במכרזי כוח אדם שהיא מפרסמת בתחום המיחשוב.

חשוב מאוד להדגיש שאף אחת מהפעולות הללו לא תצלח אם היא תצא לפועל באופן עצמאי. דרוש גורם ציבורי או ממלכתי שישתף פעולה עם כל הגורמים, לרבות התעשייה, העמותות, הקרנות והרבה מאוד אנשים טובים ששיפור מערכת היחסים בין ערבים ליהודים חשובה להם. דרושה אווירה נכונה, שתחנך לסובלנות ולדו-קיום.

ההיי-טק יכול להיות לא רק הקטר שמניע את המשק, אלא גם הקטר שמניע את השינוי הנדרש במערכת היחסים בין יהודים וערבים בכל המישורים. לשם כך, שני הצדדים צריכים לזרוק הצידה משקעים ודעות קדומות, ולעבוד בשביל העתיד של כולנו.