המודל ההיברידי חוזר: ישראל כבית, ארה"ב כזרוע מסחרית

במשך שלוש שנים נדמה היה שהשאלה היחידה שמעסיקה יזמים ישראלים היא איך יוצאים מכאן. ההתאגדות בדלאוור הפכה לא רק לפתרון משפטי, אלא לסמל: הרחק מאי-היציבות, מהרגולציה, מהכותרות. אלא שבשקט, כמעט מתחת לרדאר, מתחיל להתרחש מהלך הפוך, כזה שמספר סיפור אחר על ההיי-טק הישראלי, והביטחון העצמי שחוזר אליו.

למרות שהנתונים הרשמיים עדיין מצביעים על מגמה הפוכה – לפי IATI, כ-45% מהסטארט-אפים החדשים ב-2025 בחרו להתאגד מחוץ לישראל, לעומת כ-80% שנרשמו כאן ב-2022 – בשטח מתחיל להופיע שינוי. אנחנו רואים אותו בלקוחותינו, הוא עולה יותר ויותר בשיחות עם יזמים, עורכי דין ומשקיעים: מודל ישן-חדש בו החברה האם חוזרת להירשם בישראל, והישות האמריקנית מוקמת כחברה-בת תפעולית. זה עדיין לא גל, אבל בהחלט סיגנל מוקדם.

ההתאגדות בישראל גם מייצרת ערך לאומי. חברה שמוגדרת כחברה ישראלית מעגנת כאן תעסוקה, תשלומי מס, שיתופי פעולה עם אקדמיה ותעשייה, ומחזקת את מעמד ישראל כמרכז טכנולוגי עצמאי ולא רק כ"מרכז פיתוח לא זול" של חברות רשומות בחו"ל

הבחירה הזו אינה טכנית. היא אסטרטגית. יזמים מבינים שהליבה הטכנולוגית שלהם – ה-IP, הצוותים הקריטיים, הידע הארגוני – עדיין נוצרת כאן. התאגדות בישראל מאפשרת לשמור את מרכז הכובד במקום שבו נוצר הערך האמיתי, תוך שמירה על גישה מלאה לשוק האמריקני דרך החברה הבת. זהו מודל שמאפשר גמישות. מצד אחד, חיבור עמוק לאקוסיסטם המקומי, כגון טאלנט, אקדמיה, יחידות טכנולוגיות בצבא… ומצד שני, נוכחות עסקית בארה"ב, שמאפשרת מכירות, שיתופי פעולה ועמידה בציפיות של משקיעים.

חוזר אט אט לפעול בארץ כבית. ההיי-טק הישראלי. צילום: אילוסטרציה. ChatGPT

שינוי בתפישת הזהות של יזמים

למודל יש יתרונות מיסוי ברורים, במיוחד סביב ההטבות המקומיות ל-IP ומסלולי עידוד לחברות טכנולוגיה. אבל המגמה הנוכחית אינה רק תוצאה של חישוב מס. היא משקפת שינוי בתפישת הזהות של יזמים. אם בעבר רבים הרגישו שהם חייבים "To Americanize" כדי לקבל צ'ק, היום יותר חברות מבינות שהשוק כבר מכיר את ישראל ככוח טכנולוגי, ושאין צורך לטשטש את הזהות הישראלית כדי להיות לגיטימיים.

ההתאגדות בישראל גם מייצרת ערך לאומי. חברה שמוגדרת כחברה ישראלית מעגנת כאן תעסוקה, תשלומי מס, שיתופי פעולה עם אקדמיה ותעשייה, ומחזקת את מעמד ישראל כמרכז טכנולוגי עצמאי ולא רק כ"מרכז פיתוח לא זול" של חברות רשומות בחו"ל.

בעידן שבו כמעט מחצית מהחברות החדשות בוחרות להתאגד מחוץ לישראל, כל תנועה חזרה למודל ישראלי-עם-חברה-בת-אמריקנית היא חיזוק ישיר של הריבונות הכלכלית והטכנולוגית של המדינה.

מה ניתן להקיש מהמגמה המשתרשת הזו? ייתכן שאנחנו רואים את תחילתו של שלב חדש: פחות תגובתיות לפחדים קצרי טווח, ויותר חשיבה אסטרטגית על מבנה ארוך טווח. המודל המשלב את ישראל כבית וארה"ב כזרוע מסחרית אינו רק נכון רגולטורית, אלא גם נכון עסקית.

אם ישראל רוצה לשמור על מעמדה כמעצמת היי-טק, היא לא יכולה להרשות לעצמה מצב שבו רוב החברות החדשות נרשמות בחו"ל. החזרה השקטה להתאגדות ישראלית, גם אם המגמה עדיין לא מופיעה בנתונים רשמיים, היא סימן מעודד. ואולי תחילתו של תיקון.

הכותב הוא שותף מנהל ב-Real Numbers