מה ממשלת ישראל חייבת לעשות בעולם שמאט, מתחמם ומתכנס?

קונצנזוס היא מילה מסוכנת. היא נשמעת רגועה, כמעט מנחמת, אבל לא פעם היא מבשרת דווקא על סוף עידן. כאשר אלפי כלכלנים, אנליסטים וגופי מחקר מציירים תמונה דומה לשנה הקרובה, אין מדובר בנבואה, אלא באיתות.

תחזיות 2026 מתארות עולם של צמיחה מתונה סביב 3%, ירידה ב"תיאבון" לסיכון, האצה שקטה של בינה מלאכותית כתשתית, והכרה הולכת וגוברת בכך שיעד ה-1.5 מעלות במשבר האקלים כבר אינו נקודת תכנון ריאלית. עבור ישראל – כלכלה קטנה, פתוחה ותלויה בייצוא – זו אינה אווירה כללית. זו תיבת תהודה שמחייבת שינוי מדיניות.

ממשלה שאינה מטמיעה AI בניהול בריאות, חינוך, רווחה וממשל תמצא את עצמה משלמת יותר ומקבלת פחות

ההאטה הצפויה אינה מיתון קלאסי, אך היא מצמצמת מרווחי טעות. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שהצמיחה העולמית תישאר גם ב-2026 סביב 2.8%-3% – נמוך משמעותית מהממוצע של העשורים שקדמו לקורונה.

בישראל, שבה כ-30% מהתוצר נשען על יצוא, בעיקר של שירותי היי-טק, המשמעות ברורה: פחות ביקושים חיצוניים, יותר תחרות, ופחות יכולת "להיסחף עם הגל". במציאות כזו, הממשלה אינה יכולה להסתפק בהצהרות על חדשנות, היא חייבת לטפל בליבת הכלכלה – הפריון.

AI, אקלים וצמיחה במשק – הנושאים שיניעו, או יאטו, את הפריון. צילום: ג'מיני

הנתונים מדאיגים במיוחד

כאן הנתונים מדאיגים. הפריון לשעת עבודה בישראל נמוך בכ-25% מהממוצע במדינות ה-OECD. זהו פער כרוני, המתורגם ישירות לצמיחה חלשה, לשכר נמוך ולפגיעה בכושר התחרות. ההסבר אינו רק חינוכי או תרבותי, אלא תשתיתי. השקעת המדינה בתשתיות אזרחיות עומדת על כ-2% תוצר בלבד, לעומת כ-3.5% בממוצע ב-OECD. כבישים פקוקים, תחבורה ציבורית לא רציפה ושירותים ציבוריים שאינם דיגיטליים אינם רק מטרד, הם מס על הפריון.

בתוך התמונה הזו, הבינה המלאכותית בולטת כמשנת-משחק. הקונצנזוס הבינלאומי ברור: AI כבר אינה "טרנד", אלא תשתית כלל-כלכלית, בדומה לחשמל או לאינטרנט. בישראל ההשקעה הפרטית בתחום גבוהה, אך האימוץ במגזר הציבורי מפגר. זהו פער אסטרטגי. ממשלה שאינה מטמיעה AI בניהול בריאות, חינוך, רווחה וממשל תמצא את עצמה משלמת יותר ומקבלת פחות. בעולם שבו חלק מהמקצועות משתנים במהירות, והביקוש לכישורים מתעדכן, השקעה ב-AI ציבורית ובהכשרת עובדים אינה מותרות, היא ביטוח לאומי חדש.

ואז מגיע האקלים. אולי השורה השקטה אך הדרמטית ביותר בתחזיות 2026 היא ההבנה שהעולם כבר מתכנן קדימה כאילו יעד ה-1.5 מעלות לא יושג. לא משום שהמדע שינה את דעתו, אלא משום שהכלכלה והפוליטיקה מתקשות לעמוד בקצב. המשמעות היא מעבר מהפחתה גרידא להסתגלות.

עבור ישראל, מדינה חמה, צפופה ודלה במשאבי מים, זהו אתגר קיומי. מספר ימי החום הקיצוני הוכפל בעשרים השנים האחרונות, ועל פי הערכות רשות החשמל, עומסי השיא בקיץ צפויים לגדול בכ-30% עד סוף העשור. בלי השקעה בקירור עירוני, בהצללה, בתכנון שכונות עמידות לחום ובהרחבת ייצור חשמל יציב, הפגיעה תהיה בפריון, בבריאות ובאמון הציבור.

גם בזירה הפיננסית המסר ברור: כסף הופך לזהיר. נכסים ריאליים, תשתיות, אנרגיה ומרכזי נתונים – חוזרים למרכז הבמה. עבור ממשלה, המשמעות היא מעבר מחשיבה קצרת טווח ליציבות ארוכת טווח.

רגולציה ברורה, מערכת משפט מתפקדת ואמון מוסדי אינם ויכוח אידיאולוגי; הם תנאי למשיכת הון בעולם שבו סיכון פוליטי מתומחר במהירות. מדינות שנתפשות כבלתי צפויות משלמות על כך בריבית גבוהה יותר ובבריחת השקעות, לא כהצהרה פוליטית, אלא כעובדה חשבונאית.

ולבסוף, יש את ההקשר החברתי-ביטחוני. ישראל פועלת בעולם שבו ההוצאה הביטחונית עולה והסדר הבינלאומי מבוסס-הכללים נשחק. זה מחייב איזון עדין, תוך שמירה על יתרון ביטחוני מבלי לפגוע בצמיחה אזרחית. השקעה בטכנולוגיות הגנה וסייבר חייבת לבוא לצד השקעה בחוסן אזרחי, בבריאות נפשית, בחינוך ובצמצום פערים. מדינה שאינה מטפלת בעומק בשכבות הפגיעות משלמת על כך בפריון, בגיוס ובאמון הציבור.

המסקנה ברורה. 2026 אינה שנת חזון, אלא שנת ביצוע. לא מהפכות דרמטיות, אלא יישום עקבי של תהליכים שכבר החלו. בעולם שמאט, מתחמם ומתכנס, היתרון אינו בניבוי העתיד, אלא בהיערכות אליו.

עבור ישראל, הבחירה אינה בין ימין לשמאל, אלא בין מדינה שמסתגלת למציאות חדשה לבין מדינה שמקווה שהמציאות תסתגל אליה.

הכותבת היא פרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה