רב המקרב על המרחיק

בכל שיחה מעמיקה על מעלותיה וחסרונותיה של רשת האינטרנט, צפה ועולה שאלת הניתוק והניכור החברתי של דור הגולשים. בכדי לדבר, להחליף דעות, לקרוא ספרים או לקנות – אין יותר צורך לצאת פיזית אל השטח. יותר ויותר דברים ניתן לבצע באמצעות מקלדת המחשב, כשאתה ספון בביתך. המקטרגים חרדים מפני המצב בו אנשים הולכים ומתנתקים מן החברה האנושית הסובבת.

דיון בסוגיה משמעותית זו, מחייב פירוקה לשלושה נושאי משנה. ראשית, מידת הקשר הבין-אישי בחברה בה האינטרנט הנו ציר מרכזי. שנית, מידת המעורבות החברתית של האדם בחברה שכזו. הנקודה השלישית מתמקדת במפגש הפיזי שבין הפרטים בחברה הקיברנטית. ניתוח זהיר של שלושת המישורים האמורים, יציג תמונת מצב שונה מזו האינסטינקטיבית עליה קובלים, אלה שהאינטרנט מסמל עבורם את הרע והשלילי בחיינו.

אם להתייחס לנקודה הראשונה, אין ספק שהרשת העולמית מספקת לכל פרט בחברה, בכל מקום ובכל גיל, אפשרות ליצור קשר עם הרבה יותר אנשים. בהינף אצבע אתה יוצר הדברות והיכרות עם אנשים ודעותיהם, מכל קצוות הקשת. ללא הבדל דת, מין, גזע, דעה פוליטית, גיל ו\או מעמד חברתי. אין עוד דרך באמצעותה יכול אדם ליצור באופן מעשי, קשרים שכאלה ובקלות יחסית. מבחינה זו האינטרנט מהווה גורם המקרב מאוד בין בני האדם.

גם מבחינת המעורבות החברתית, לא צריך אלא הגיון פשוט בשביל להשתכנע, כי לאינטרנט תרומה משמעותית בהאדרתה. טרדות היומיום, מחסומי בושה, אי-רצון להיחשף, צורך במערך מסובך של ארגון – כל אלה ואחרים הופכים את הבעת הדעה החברתית המסורתית לתופעה מוגבלת ביותר.

מאידך, היכולת להגיב בקלות, בנוחיות ובאופן מיידי – ללא כל הוצאות וללא הכרח בהזדהות, הביאו את המעורבות של האזרח האינטרנטי לשיאים שטרם נודעו. אנשים שמעולם לא השתתפו בעצרת או הפגנה, מגלים מעורבות מאסיבית בתדירות גבוהה, ממעמקי חדריהם הפרטיים. כבר היום פוליטיקאים רגישים ביותר לרחשי הטוקבקים. לא רחוק היום בו מאסות של תגובות גולשים יכריעו מערכות פוליטיות.

בספרה על תקשורת מתווכת-מחשב (2003), מזכירה סוזאן ברנס את הניסוי המפורסם שנערך בעיירה טלורייד שבקולרדו, ארה"ב. באזור הופעל פרויקט שכונה "אינפוזון". רשת אינטרנטית קהילתית שנועדה לקשר בין התושבים. מסתבר שהרשת שימשה לדיון פוליטי מעמיק ואפשרה ביטוי אישי. הממצאים מצביעים גם על כך, שהמעורבות החברתית גדלה בצורה מפורשת. גם במישור זה, אם כך, האינטרנט משפיע בכוון המקרב. נותר אם כך המישור השלישי: הדאגה, כי ההצמדות לרשת תגביר הבידוד וחוסר המגע.

אין ספק שלחשש זה יש רגליים. אולם האם זה באמת הכוון היחידי האפשרי? מוסף סוף השבוע האחרון של עיתון הארץ, דיווח על רשת חברתית שקמה זה מכבר ו-"מאפשרת לגלות מחדש את השכנים. להתחיל לעשות איתם פעילויות קהילתיות חדשות". ברשת, myhood.co.il, כבר רשומים אלפי אזרחים המתארגנים בעצמם בקבוצות – למשל לפי גני ילדים, כיתות, חוגים ומשפחות שמעוניינות לצאת לטיולי משפחות. מוקמים לוחות מודעות שכונתיים ומיושמים רצונות משותפים.

הרעיון נלקח, כך על פי הכתבה, מאדם בשם נתן שטרן – סוציולוג צרפתי שפיתח את הרעיון כניסוי ברובע ה-17 בפריז. המיזם האינטרנטי הקהילתי התרחב והצליח. כיום, שלוש שנים מאז השקתו, כ-200 אלף תושבים עושים שימוש ברשת החברתית שלו ומקיימים בזכותה אלפי מפגשים. הנה, האינטרנט המאיים כל כך, דווקא מקרב אנשים – מפגיש את מי שגרים בקרבה מידית, שאחרת אולי כלל לא היו מכירים האחד את השני.

lambdamoo.info הנו למשל אתר משחקים אינטרנטיים הפועל בארה"ב. רבים מאתנו רואים באתרים מסוג זה את הביטוי הקיצוני של הסתגרות אליה מובילה הרשת. אנשים מתמכרים שעות אין ספור למשחקים וירטואליים מול יריבים אנונימיים. אולם במקרה דנן, מדובר במועדון משחקים שפועל גם בעולם האמיתי. החברים בו חוגגים לעיתים יחדיו, באולם אמיתי לגמרי. כמה מההיכרויות בו אף הובילו ישירות לברית נישואין.

מעתה אמור: ברשת גלומים יתרונות רבים לשיפור הקשר בין בני האדם. היא תורמת מאוד למעורבות החברתית. אמנם גלומות בה כמובן גם סכנות של התכנסות פנימה, אולם אין זה כורח המציאות. אפשר להשתמש ברשת כמפתח לקרוב פיזי בין האזרחים, ליצירת קשרים חברתיים בטווחים שונים, לתועלת הכלל. כל זאת יקרה באמצעות חינוך והכוונה נכונים. הנכונות ישנה כנראה בלבבות בני האדם, שמשתייכים למין שוחר חברה. צריך רק לקשור בין דחף זה לבין הכלי הכל כך יעיל במימושו – האינטרנט.