החזרה הארוכה הביתה – מלוס אנג'לס לתל אביב

תריסר ימי לחימה באיראן הותירו עשרות אלפי ישראלים בחו"ל, שלא הצליחו לחזור לארץ לפני תחילת המבצע. רבים מהם עדיין תקועים ברחבי הגלובוס. בין אלו שנתקעו, אבל שלבסוף שפר עליהם גורלם ונחתו בארץ ביום ב' בבוקר, היה ספי דורון, כיום יועץ עצמאי לתשתיות וענן.

דורון נסע לכנס השנתי של סיסקו שנערך בשבוע שלפני המלחמה בסן דייגו. הוא היה חלק ממשלחת של 60 איש מחברות שונות שבאו לכנס. בשיחה עם אנשים ומחשבים שיחזר דורון את תלאות החזרה הכי ארוכה שהייתה כנראה אי פעם מלוס אנג'לס לתל אביב, יחד עם יתר חברי הקבוצה. לדבריו הלכידות ביניהם והתמיכה ההדדית הקלו במעט את השהות בת 12 הימים, שרובם התאפיינו באווירה של חוסר ודאות, עם חיבור לחדשות מישראל, שהוסיפו לא מעט דאגות.

"הכנס הסתיים יום לפני פרוץ המלחמה, וכאשר היא פרצה כבר היינו באוויר. כמובן שלא ידענו שום דבר", סיפר דורון. הטיסה שלו הייתה אמורה להימשך 14 שעות. "רובנו ישנו", המשיך ותיאר, "פתאום אחרי שלוש שעות וחצי התעוררתי לקול המולה שלמה במטוס, ולא הבנתי למה. על המפה שעוקבת אחרי התקדמות הטיסה, שמתי לב שהיינו באותו רגע מעל קנדה, ואז אנחנו רואים שהמטוס עושה סיבוב פרסה, וחוזר חזרה ללוס אנג'לס".

בינתיים הטייס עדכן את הנוסעים על "בשורות לא טובות" ואמר כי המרחב האווירי של ישראל נסגר בגלל התקיפה באיראן, והמטוס נאלץ לשוב על עקבותיו. "אחרי דקות ארוכות של דאגה ומתח המטוס נחת בלוס אנג'לס, אחרי טיסה של שלוש שעות חזרה, בשעת ערב מאוחרת", המשיך ותיאר דורון את ה"חוויה" שעבר.

"קיבלנו את המזוודות, אל על נתנו לכל אחד מהנוסעים שטס איתם שובר למלון לשלושה לילות, וגם שובר למזון, והודיעו לנו שמרגע זה הם לא אחראים עלינו יותר", אמר דורון. "החלטנו כבר באותו רגע שאנחנו, קבוצה של 60 ישראלים, נמשיך להיות ביחד, ומצאנו מלון בשעת לילה מאוחרת קרוב לשדה. עד שקיבלנו את החדרים השעה כבר הייתה שתיים לפנות בוקר לפי השעון המקומי. לא ממש ידענו מה קורה הלאה. המתח היה בשיאו, אבל עלינו לנוח כדי להמשיך למחרת לבדוק מה קורה", אמר.

היה קשה לחזור ממנו הביתה. כנס סיסקו בסן דייגו. צילום: לכידת מסך מאתר הכנס של סיסקו

נדרשו שפע של סבלנות ותקווה

בבוקר נעשו כל מיני נסיונות מצד החברות השונות שהנציגים שלהן נכללו בקבוצה למצוא פתרונות – ללא הועיל. בדיעבד הבינו חברי הקבוצה שהם חלק מ-150 אלף ישראלים שנתקעו בחו"ל בגלל המלחמה, ולכן נדרשו סבלנות ותקווה.

"אחרי ההלם הראשון, חלק מהחברים החליטו קצת להתאוורר ולנצל את הזמן לסייר קצת בעיר ובמקביל כל הזמן רואים את הדיווחים לארץ. בכל פעם שהיו התרעות כל הטלפונים במלון צלצלו, גם בשעות הלילה, וזה בהחלט חוויה לא נעימה וגם מלחיצה" הוסיף. "כל אחד דואג לבני משפחתו בארץ, והתמונות שרואים לא ממש מעודדות", סיפר. "מאשתי הבנתי שהפעם הסיפור הרבה יותר מורכב, והאזעקות זה לא רק להמתין 10 דקות בממ"ד, אלא שהות יותר ארוכה", המשיך ושיחזר דורון.

"העובדה שהיינו בקבוצה עזרה להוריד לחץ, תמכנו אחד בשני ויחד חיפשנו פתרונות", אמר. חלק מהחברות הציעו לעובדים לטוס ליעדים שונים – לעמאן או לקפריסין, היו כאלו שנסעו לסיני. "בשלב מסוים הובהר לנו שעדיף להישאר בלוס אנג'לס, כי ב-אל על הבטיחו שבמטוס הראשון שייצא משם, אנחנו בעדיפות ראשונה, ובכל מקרה החלטנו שאנחנו נשארים יחד ולא עוזבים", הסביר.

אפילו הנחיתה בנתב"ג לוותה בדרמה קטנה

בינתיים, פג תוקף השוברים של אל על שכיסו את השהייה. דורון אומר כי לאחר בדיקות שונות ושיחות עם המלון הוא החליט להישאר במלון זה בעלות לא זולה בכלל, כמו רבים אחרים. אבל לדבריו, נכון לאותו זמן זו הייתה בדיעבד ההחלטה הנכונה.

הסוף של הסיפור החל ביום ו' שעבר, כאשר חברי הקבוצה החלו לקבל הודעות על טיסה ליום א' בבוקר – בתחילת השבוע. "בינתיים שמענו על התקיפה של ארצות הברית באיראן והיינו במתח האם הטיסה תצא או לא. אלו היו רגעים לא פשוטים, אנשים כבר החלו להתאייש", תיאר.

בפועל הטיסה יצאה באיחור של שעה וחצי. "ברגע שהמטוס כבר היה באוויר היתה אנחת רווחה ענקית מצד כולם, הכל השתחרר, והאווירה הייתה מעולה".

אבל כאילו כדי להשלים את התמונה של המסע הארוך זה, הנחיתה הייתה מלווה בדרמה קטנה – "נחתנו אל תוך התרעה והועברנו למרחב המוגן של נתב"ג", סיפר דורון. "זו הייתה חוויה בפני עצמה", הוא העיד. "התרשמתי מהגודל העצום של המרחב, הלוגיסטיקה, והאפשרות להכיל כל כך הרבה אנשים", אמר. "בסך הכל היה לנו שוב עוד זמן איכות עם הקבוצה הנהדרת שלנו, ואחרי ששחררו אותנו, נסענו כל אחד לביתו, בכך תם המסע הארוך".