אירופה מחזרת אחרי ישראל – אבל משהו השתנה מאז ה-7 באוקטובר

לאורך העשור האחרון הפכה ישראל ל"מגדלור טכנולוגי" של ממש – מדינה קטנה, מוקפת אויבים, אבל עם שיעור סטארט-אפים לנפש מהגבוהים בעולם, ויכולת מוכחת להפוך רעיונות מופשטים למוצרים מניבים. העולם עקב, העריך – ולעיתים גם קינא. אבל יותר ויותר מדינות באירופה לא הסתפקו רק בצפייה מהצד: הן ניסו לפתות, לשדל ולמשוך את ההצלחה הישראלית לתוך גבולותיהן.

חברות ישראליות החלו לפתוח משרדים בליטא, באנגליה, בגרמניה, בהולנד ואפילו בפולין. היו שראו בכך שלב טבעי בהתבגרות של "אומת הסטארט־אפ": מיקור עולמי, גישה לרגולציה נוחה פריסה אסטרטגית לשווקים של מאות מיליונים. אבל אז בא ה־7 באוקטובר – ואירופה נאלצה לבחון מחדש את יחסיה עם ישראל, וישראל – את יחסיה עם עצמה.

בין גיוס למקלט: כיצד זעזעה המלחמה את קהילת הסטארט־אפים?

ההתקפה הרצחנית של חמאס בעוטף עזה הכתה את המדינה בתדהמה. מאות אנשי טכנולוגיה נקראו למילואים, קרנות סיכון קפאו, השקעות נעצרו, ולרגע נדמה היה שמה שהחל עם גאווה לאומית – עלול להסתיים בפירוק שקט של ההובלה הטכנולוגית.

אך כאן בדיוק נכנס מרכיב ההפתעה: רבים מהיזמים לא ברחו – אלא התעצמו. חברות המשיכו לפעול ממקלטים, פיתחו פתרונות סייבר תחת אש, והמשק הישראלי – בניגוד לכל תחזית – הפגין עמידות יוצאת דופן. דווקא מתוך השבר נולדו הזדמנויות חדשות.

ומה עשתה אירופה באותו זמן? בעוד חלק מהמדינות גינו את ישראל, אחרות דווקא הידקו קשרים בשקט. הסקטור הכלכלי לא עצר. נהפוך הוא – ברלין, לונדון, וילנה ובריסל המשיכו לשלוח אותות פתוחים ליזמים ישראלי: אנחנו כאן, עדיין רוצים אתכם.

כלכלה עם זיכרון קצר – אבל עם תיאבון ארוך

אירופה, יש לזכור, פועלת מתוך שיקולים פרגמטיים. מבחינתה, ישראל היא מקור לכישרון, חדשנות ותעוזה – שלוש תכונות שחסרות לה עצמה. כעת, כשהיבשת מתמודדת עם הזדקנות אוכלוסין, האטה כלכלית, ומלחמה באוקראינה שמטלטלת את שוקי האנרגיה והביטחון, היא אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהיתרון הישראלי.

כך, למשל, ליטא ממשיכה להציע רישוי מואץ לחברות פינטק, ומעודדת גישה ישירה למערכת התשלומים האירופית – כאילו כלום לא קרה. גרמניה שומרת על תוכניות חילופי סטארט־אפים עם תל אביב. הבנק של לונדון עדיין מעודד הנפקות של חברות מישראל בבורסה הבריטית. אפילו בלגיה, שבתקשורת נתפסת כעוינת דיפלומטית, ממשיכה לארח אירועים סגורים לקהילת החדשנות הישראלית.

מלחמה משנה סדרי עולם – אך לא את חוקי הכלכלה

הפרדוקס ברור: מצד אחד, העולם רואה בישראל מדינה הנלחמת על חייה, תחת עימות מתמשך. מצד שני – אותם משקיעים ואנשי כלכלה זוכרים גם את העיקרון הישן: היכן שיש חוסר יציבות ביטחונית – יש לעיתים יציבות טכנולוגית. הלא כך התפתח הלייזר, שגרם לרוב הכטב"מים להתפייד.

כך קרה, שדווקא לאחר תחילת המלחמה, חלק מהקרנות הזרות גילו עניין מחודש בטכנולוגיות ישראליות בתחומי הביטחון, הסייבר והניהול בזמן חירום. הפוקוס השתנה: פחות אפליקציות בידור – יותר מערכות שליטה, ניתוח נתונים, ניטור חירום, תקשורת מוצפנת. השוק השתנה – אך לא קרס.

התחזיות הופרכו: במקום בריחה מישראל – פריחה אירופית-ישראלית

נכון לרבעון השני של 2025, מסתמן נתון מפתיע: מספר חברות ההזנק הישראליות שפועלות מהשטח האירופי דווקא עלה. אבל – וזה ההבדל הגדול – רוב החברות לא עזבו את ישראל, אלא הרחיבו פעילות במקביל. מדובר בחברות שמבססות משרדים בחו"ל לצורכי שיווק, מיסוי, או רגולציה – אך הלב הפועם, הטכנולוגי, נותר בישראל.

אירופה, בתגובה, ממשיכה לפתוח את שעריה. בריסל מציעה מסלולי מימון לחברות שמעסיקות עובדים ישראלים, פריז פועלת להקלת ויזות למהנדסי תוכנה מישראל, ואפילו ספרד נכנסה לזירה, עם מסלולי "סטארט־אפ ניישן ויזה", שיועדו תחילה לדרום אמריקנים – אך כעת מופנים גם לישראלים.

אבל לא הכל ורוד: תגובת הנגד בדרך

דווקא על רקע ההתקרבות הזאת, מתחילים להופיע גם סימני שאלה. מדינות מסוימות באירופה – במיוחד סקנדינביה ואירלנד – מביעות ביקורת פומבית על ישראל, ויש כבר יזמים שמספרים על עיכובים או רתיעה מצד שותפים פוטנציאליים. באירופה, כמו באירופה, הדיפלומטיה רגשית – והרגולציה איטית.

ויותר מכך: יש מי שתוהה אם המעבר ההדרגתי של חברות ישראליות לחו"ל אינו מסמן תהליך של "דליפה שקטה" – לא רק של הון אנושי, אלא של תחושת שייכות. כאשר הטכנולוגיה נבנית בווילנה, מנוהלת מלונדון ונרשמת בבלגיה – האם ישראל לא עלולה לאבד את האחיזה המרכזית בפירות שהיא עצמה גידלה?

בין שייכות לגלובליזציה – בחירה אסטרטגית

כאן עומדת השאלה הגדולה: האם צריך לראות באירופה "שוק יעד", או "בסיס האם" העתידי של ההיי-טק הישראלי? התשובה, כמו תמיד, היא גם וגם. ישראל של 2025 צריכה להבין, שלא כל הצלחה טכנולוגית חייבת להסתיים בנדידה – אך גם לא להירתע מפריסה חכמה וגלובלית.

המפתח הוא יצירת מודל "היברידי" – שבו לב הטכנולוגיה נותר בישראל, אך הזרועות מתפשטות לאירופה. כך נהנים מהחוזקות של שני העולמות: החוצפה הישראלית והאסרטיביות עם המוסדות האירופיים, תופעת ההזנקים המחייבת מהירות יזמית עם העומק הבירוקרטי.

ההכרה במדינה פלסטינית מחמירה את המתח המדיני, ועלולה להקשות על חלק מהקשרים עם אירופה. עם זאת, ישראל צריכה להמשיך להדק את שיתוף הפעולה הכלכלי-טכנולוגי, תוך ניהול זהיר של הממד הפוליטי, כדי לשמר את ההובלה החדשנית וכדי למנוע דליפה של הון וכישרון.

הכותב הוא יועץ אסטרטגי.