- אנשים ומחשבים – פורטל חדשות היי-טק, מיחשוב, טלקום, טכנולוגיות - https://www.pc.co.il -

על שחיתות ושקיפות ומה שביניהן

הארגון הבינלאומי לשקיפות, TI, פרסם השבוע את מדד תפיסת השחיתות ב-180 מדינות בעולם. המדד מבוסס על מידע ומחקר שנעשה באמצעות שבעה מכוני מחקר ברחבי העולם, אשר מודדים כל מדינה ושולחים את התוצאות שלהם לארגון הבינלאומי. לארגון זה יש שלוחה בישראל, שקיפות בינלאומית ישראל TI, שבראשה עומדת השופטת בדימוס נילי ארד.

באופן לא מפתיע במיוחד הציונים שניתנו לישראל לא מזהירים, בלשון המעטה, הציון הכללי שקיבלנו הוא 61 מתוך 100, מה שהעניק לנו את המקום ה-34. בשנה שעברה היינו במקום ה-32, כלומר ירידה של 2 מקומות.

מקרב 35 מדינות ה-OCED, ישראל מדורגת במקום ה-23, מעט מעל השליש התחתון. למרבה המזל ללא שינוי משנה שעברה. בדירוג ה-100, במקומות 30-40, אנחנו מדורגים מתחת למדינות כמו בוסניה, קטאר, טייואן ופורטוגל – כלומר רמת השקיפות באותן מדינות גבוה יותר מבישראל. מאידך, אנחנו טובים יותר ממדינות כמו פולין, סלובניה, קפריסין וצ'כיה, שמקבלות ציונים מ-34 ומטה עד 40.

[1]

המדד מייצג את תפיסת השחיתות במגזר הציבורי, על פי אותם שבעה מכונים, שבדקו את ישראל בהסתמך על מידע שאותם מכונים ברחבי העולם קיבלו ממקורות מידע שונים.

היבטי השחיתות, או חוסר השקיפות, כללו תחומים בנושאי משילות, החברה האזרחית, כלכלה ומנהל עסקים, רמת הדמוקרטיה באותן מדינות, חופש המידע, חופש העיתונות ועוד. החוקרים לא עסקו בחשיפת שחיתויות, אלא בדקו את יכולת הממשלה להתמודד עם שחיתות במגזר הציבורי, וכן אילו כלים מסייעים לה לבדיקת הנושא ואילו אמצעי אכיפה היא מיישמת.

יצוין כי מדד השקיפות או השחיתות, CPI, שהחל מאז 1995, נחשב לכלי אמין, נפוץ בעולם בהערכת מדינות, ויש לו השלכות עקיפות על מקבלי החלטות בתחומים שונים, ביניהם יזמים ומשקיעים שמבקשים לבחון השקעות במדינות כמו ישראל.

פעולות הממשלה בישראל מעט חשופות ושקופות יותר כיום

השקיפות, שנמדדת בכל מדינות באה לידי ביטוי בצורות שונות, ואחד הביטויים שלה, הוא עד כמה הממשלות והרשויות הציבוריות, כגון השלטון המקומי, מפתחים פלטפורמות שבעזרתן הם משקפים את כל הפעילות שלהם. חוסר השקיפות והיעדר נגישות למידע הם המדגרה העיקרית לשחיתות.

בעידן של הממשל הדיגיטלי, מדגישות סוכנויות התקשוב הממשלתיות את העובדה שהכלים שהן מספקות למשרדים ולגופים השונים מהווים את המנוע ליישום השקיפות ולצמצום השחיתות. אצלנו בישראל, הדברים באים לידי ביטוי בפרויקטים של ממשל זמין, שהחלו עוד לפני שלושה עשורים ובמשך השנים תפסו מעמד מרכזי יותר בסדר היום של מקבלי ההחלטות. מבחינה זו, בשנת 2019 פעולות הממשלה חשופות ושקופות יותר היום מאשר לפני שנתיים ושלוש.

הפלטפורמות הדיגיטליות מאפשרות לאזרחים לעקוב אחר החלטות הממשל בזמן אמת, אחר דיוני הכנסת ופעילות חברי הכנסת, שהם שליחיהם של האזרחים. גופים ממשלתיים – שעוסקים בשירות לאזרח, ומקבלים החלטות שיש להן משמעות כספית, השפעה על אורח החיים ועל דברים אחרים – חשופים, לפחות ברמה ההצהרתית, לביקורת הציבור, שלא לדבר על הרשות השופטת, שנמצאת היום בלב הביקורת הציבורית, בגלל החלטות ופסקי דין שהיא מפרסמת, שנועדו למנוע שחיתויות, ואינם עומדים בקנה אחד עם אלו שמעוניינים להסתיר את מעשיהם.

בשלטון המקומי המצב חמור הרבה יותר. אחד הפרויקטים היותר חשובים של עמותת שקיפות לישראל, שהיא כאמור השלוחה הבינלאומית של TI העולמית, הוא פרסום מדד השקיפות ברשויות המקומיות. במדד האחרון שהעמותה פרסמה בשנת 2017, נבדקה השאלה עד כמה העיריות ממלאות אחר הוראות חוק חופש המידע, שהוא אחד הכלים היותר מרכזיים שעומדים לרשות האזרח שרוצה לדעת מה קורה בגוף מסוים. מחצית מהרשויות המקומיות שנבדקו באותו סקר לא השיבו על שאלה בנושא זה, או השיבו בצורה חלקית.

אחת המסקנות מאותו מדד שפורסם הייתה שיש להכפיף את הערים והמועצות בישראל ליחידה הממשלתית לחופש המידע, להנגיש את המידע הקיים בצורה ידידותית ולהגביר את השימוש בפלטפורמות דיגיטליות, כדי להנגיש את המידע.

המחאות האזרחיות לא עזרו כל כך

בסקר העולמי, תחת הקטגוריה של מדינות המזרח התיכון, שבה ישראל מדורגת, מתייחסים הסוקרים לירדן. וכך הם כותבים: "בירדן אמנם אזרחים עזרו להפיל ראש ממשלה בגלל שנחשד בשחיתות, אך עדיין הממשלה לא מגלה מחויבות מלאה למלחמה בשחיתות ולהגנה על חושפי שחיתויות". לעומת זאת, בישראל היו כמה מחאות אזרחיות שהתבססו בין היתר על היכולת לחשוף מידע שעד כה רשויות שונות סירבו לתת אותו. אבל אותן מחאות לא הביאו לשינוי של ממש, וזאת מהסיבה שבישראל, יש אמנם כלים, חוקים ונגישות לפלטפורמות דיגיטליות שיכולות להעצים את כוחם שלה האזרחים על ידי המידע שיש בידם, אבל בפועל, לפחות על פי המחקר של הארגון העולמי, מצבנו לא הכי טוב אם לא גרוע מזה.

יש לכך סיבות רבות, בין היתר מפני שאת הכלים שמאפשרים למשרדי הממשלה לשקף את המידע מופקדים בידי השרים ומנהלי המשרדים. רמת השקיפות או ההסתרה משחיתות תלויה בסופו של דבר ברצונם הטוב של אותם מנהלים, והם במקרים רבים מונעים ככול יכולתם את הטמעת הכלים שיאפשרו שקיפות, מגבילים את היקף המידע, למרות שאסור להם לעשות זאת, ודואגים למרר את חייו של מי שמנסה בכל זאת לעמוד על זכותו.

מי שניסה פעם לממש את חוק חופש המידע כלפי משרד זה או אחר יודע עד כמה התהליך מסורבל, לא שקוף, והפך לנחלתם של עורכי דין, אנשים בעלי גישה למוקדי כוח, או שקוראים להם רביב דרוקר או אמנון אברמוביץ. כל אלו יוצרים אווירת חוסר אמון מצד הציבור, שכלל לא מנסה לממש את זכותו, ובכך מסייע למי שמעוניין להעצים את החושך ולמנוע שקיפות.

בשורה התחתונה: ישראל נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות, שאחד הנושאים המרכזיים שלה הוא המאבק לצמצום השחיתות הציבורית בקרב כל משרתי הציבור, החל מהבכיר שבהם ועד אחרון הפקידים. הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, שפתח השבוע את מסע הבחירות שלו, אמר בין היתר בנאום הבכורה וההשקה של הקמפיין את המשפט, שרבים הזדהו איתו: "ממשלה, צריכה לגלות אפס סובלנות לשחיתות בשירות הממשלתי הציבורי". מעבר להקשר הפוליטי שבו נאמרו הדברים, דומה שהרבה מאוד ישראלים הסכימו עם המשפט הזה. הדוח של TI הוא ההוכחה לכך.