כך משחירים את פני החינוך הטכנולוגי

מה המשותף לשרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, אמיר חייק, מנכ"ל ההתאחדות, ד"ר עופר רימון, ראש מינהל טכנולוגיה ומנמ"ר משרד החינוך, שלמה וקס, מנכ"ל איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, דן וילנסקי, ממקימי אפליאד מטיריאלס (Applied Materials) בישראל, ויוסי אקרמן, נשיא אלביט? התשובה: הם ועוד רבים מאוד למדו בבתי הספר המקצועיים – ברשתות אורט, עמל, בסמ"ח ואחרות. הם סיימו את לימודיהם שם וכפי שאפשר לראות, הגיעו רחוק.

עוד משהו משותף לקבוצה זו ולרשימה ארוכה של בכירים: הם מופיעים במודעות שפרסמה הבוקר (ג') התאחדות התעשיינים הן ברשתות החברתיות והן בעיתונות היומית, בתגובה לתוכניתו של אמנון לוי בערוץ 10, פנים אמיתיות, ששודרה אתמול ועסקה בחינוך המקצועי.

אף לא אחד מהאנשים האלה הופיע בתוכנית של לוי, ולא במקרה. לא נשיא התאחדות התעשיינים ואפילו לא נציג של משרד החינוך.

לוי הציג את השערת התחקיר שלו כבר בתחילה: בבתי הספר המקצועיים (ולא הטכנולוגיים) לומדים ילדים "מסכנים" (לשונו הוא), כולם גרים בפריפריה – הגיאוגרפית או החברתית, הם ילדים שלמדו בחטיבות הביניים בשכונות טובות אבל "גורשו" (שוב, לשון המגיש) משם על ידי הצפונים האשכנזים ולהורים שלהם לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותם לבתי הספר המקצועיים.

הילדים האלה לומדים מכונאות רכב, פחחות – שומו שמיים, חשמלאות, ספרות (מהמילה מספרה) ועוד שורה של מקצועות נזקקים מאוד. מרבית אלה שעוסקים בהם כיום לא נמצאים מתחת לקו העוני.

התוכנית התמקדה באופן מגמתי באותם בתי ספר שאינם מכשירים תלמידים לבגרות ועל פי דברי צבי פלג, מנכ"ל אורט ובוגר בית ספר מקצועי בעצמו, המסגרת הזו היא התחנה האחרונה שלהם לפני שידרדרו לרחוב. זה שיש ילדים שברירת המחדל שלהם היא הרחוב היא תופעה חמורה ועצובה. אולם, האם החינוך הטכנולוגי הוא הסיבה או אולי אחד הפתרונות? לשאלה זו לא הייתה תשובה בתוכנית.

אמרו מעתה "הסללה"

העוגן שעליו התבסס לוי הוא המילה "הסללה". מילה חדשה יחסית, שהפכה להיות נרדפת לאפליה מכוונת, כמעט הדרה, של ילדים מבתי הספר העיוניים והכוונתם באופן אוטומטי למקצועות שלכאורה פחות "נחשבים". כדי לאשש את השערת התחקיר ולהתאים אותה למציאות צולמו אנשי חינוך, פסיכולוגים ופעילים חברתיים משכונות מצוקה שהסבירו את מימדי האפלייה.

צריך לומר בגלוי: מה שהתוכנית הראתה אינו המצאה. התופעות האלה קיימות. פעולות המיון של הילדים שמתבצעות בסוף חטיבת הביניים, ולא רק לחינוך הטכנולוגי, יכולות להיחשב כהסללה או הכוונה. תלוי מאיזו זווית מסתכלים על כך.

התעשיינים ומנהלי החברות שמשוועים למהנדסים ולעובדי היי-טק נוספים טוענים טענה נוספת: בתי הספר לא עושים מספיק מאמצים כדי לעודד ילדים ללמוד 10 יחידות מתמטיקה. הפוטנציאל הוא עצום, אבל במקרים רבים ההורים הם שקובעים שעדיף לילד ללכת ללמוד מקצועות הומניים או מקצוע "מכובד", כדי להעלות את סיכויי ההצלחה.

צופים רבים שצפו בתוכנית כתבו ברשתות החברתיות שלא כל כך הבינו מה רע ללמוד להיות מנהל מוסך מתקדם של מכוניות (שם צולם חלק מהתוכנית) או ללמוד מקצועות טכניים. התחומים הללו עברו בשנים האחרונות שינויים מהפכניים, אוטומציה ומחשוב מתקדם, שלא מביישים אף מרכז פיתוח טיפוסי של אף אחת מהחברות בישראל. ילדים שלומדים במסגרת מקצועית יכולים להמשיך לחלום, לשפר את ציוניהם וללכת למסגרות האחרות של החינוך הטכנולוגי אחרי הצבא – ויש אינסוף דוגמאות.

אין כל חדש בכך שבמשך שנים המדינה הזניחה את החינוך הטכנולוגי ויצרה לו סטיגמה של פתרון לשכבות נחשלות ולעדות המזרח. אבל המציאות הזו משתנית כבר יותר מעשור, גם אם בקצב איטי. העלייה מרוסיה מילאה את בתי הספר המקצועיים בילדים שאחר כך הפכו למהנדסים והם פזורים כיום בכל חלקי התעשייה בכלל וההיי-טק בפרט. בנוסף, מזה כמה שנים מפעיל משרד החינוך את תוכנית טו"ב שמכשירה טכנאים בעשרות מקצועות ומעניקה להם בגרות לא פחות מכובדת מכל תלמיד אחר.

יש עדיין הרבה מה לעשות. התעשיינים זועקים על כך כבר שנים. המפעלים משוועים לידיים עובדות – לא רק של פחחים ומכונאים, אלא גם של עובדים חכמים, שיודעים להפעיל מערכות מתוחכמות שמטפלות בכלי הרכב, במערכות החשמל והגז, ובכל תחום אחר. אלה הם עובדי הכפיים העתידיים. אפשר לראות אותם בכל מקום, רק חבל שהמצלמות של אמנון לוי דילגו עליהם במודע, כדי לא לקלקל את ההשחרה המכוערת של החינוך הטכנולוגי בישראל.